מחצית השקל על אורח חיים תמה:ה

(ס"ק ה) אסורים כו' ואע"ג דהחמץ אפי' גחלו כו' צריך אני להציע דברי הש"ס בקצרה. אי' דף ך"ו ע"ב ת"ר תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי כרם חדש יוחץ (דע"י היסק ראשון נגמר התנור ומתקיים) ואם היה התנור ישן יוצן (ולא יאפה בהיסק זה) אפה בו פת רבי אומר הפת אסורה. וחכ"א הפת מותרת בשלה ע"ג גחלים ד"ה מותר. ובעי הש"ס לומר תחלה דפלוגתייהו דרבי ורבנן בזה וזה גורם אי מותר ודחי דלמא זוז"ג לכ"ע שרי ופלוגתייהו אי אמרי' יש שבת עצים בפת ובתר הכי פליגי שמואל ור' יוחנן הא דקתני ע"ג גחלי' ד"ה מותר חד אמר דוקא גחלים עוממות (דהיינו כבויות) וחד אמר אפי' לוחשות מותר ופריך הש"ס למ"ד אפי' לוחשות מותרת פת דאסיר רבי משום יש ש"ע בפת היכי משכחת לה ואר"פ כשאבוקה כנגדה עכת"ד הגמרא וס"ל להרמ"ך כמ"ד אפי' לוחשת מותרת ולכן אוקי הרמב"ם דוקא באבוקה כנגדו וכאוקימתא דר"פ וע"ז הוקשה מ"א דדוקא בערלה וכ"כ דאפרן וכן גחלתן מותר לכן בעי' דוקא באבוקה כנגדו אבל חמץ דאפי' אפיה אסור וכ"ש גחלתו א"כ ל"ל אבוקה כנגדו. וע"ז תי' דמ"מ הוי זוז"ג כו' ועבי"ד סימן קמ"ב ודוק ור"ל דמהרש"א והרב"י והרמ"ח אזלי בחד' שיטה דס"ל דא"א דפליגי בזו"ג א"כ פלוגתייהו בחדש בהיסק שני דהיינו שצננו מעצי איסור והסיקו שנית בעצי היתר והתנור הוי גורם איסור והעצים גורם היתר. או בישן בהיסק דאשון דהיינו באותו היסק שהוסק בעצי איסור דהתנור גורם היתר ועצים גורם איסור. וא"א דפליגי ביש ש"ע בפת ע"כ דלא פליגי אלא בחדש בהיסק דאשון דהוי שני גורמי' איסור. אבל בחד מהני תרי גווני דלעיל כיון דהוי זוז"ג ולהאי אוקימת' לכ"ע זוז"ג מותר וא"כ מאי מהני דיש ש"ע בפת כיון דאיכא גורם היתר ג"כ דהיינו התנור ולכן הצריך רמ"ך אפילו בחמץ אבוקה נגדה דוקא דאל"כ אע"ג דגחלו ואפרו אסור וקי"ל יש שבח עצים או אפר בפת מ"מ היכא דהוי גם גורם היתר לדידן דקיימא לן זוז"ג מותר. אבל כשאבוקה כנגדה והוי חוץ לתנור וליכא גורם היתר אפילו הוא תוך התנור כיון דהאיסור אין צריך לתנור דהוא גורם היתר לא אמרינן זוז"ג מותר וכמ"ש בי"ד ס"ס פ"ז ע"ש וכן ס"ל להרב"י בי"ד סי' קמ"ב שכ' הטור בשם הרמ"ה וז"ל אפי' למ"ד זוז"ג מותר הכא גבי ע"ז בפת שנאפה בעצי איסור אסור עכ"ל. וכ' ע"ז הרב"י איני יודע טעם לדברי הרמ"ה דהא אפי' בע"ז זוז"ג מותר דהא אמדי' שם האי גנה דנזדבלה בזבל ע"ז דמותרת והכי קיי"ל שם סי' קמ"ב דהוי זוז"ג דהקדקע גורם היתר והזבל גורם איסור הרי דס"ל פת שנאפה בעצי ע"ז אע"ג דיש ש"ע בפת כיון דהוי זוז"ג דהתנור גורם היתר מותר מיהו נ"ל עיקר כדעת הט"ז וש"ך כו' דבע"א כצ"ל ור"ל דהט"ז והש"ך שניהם קיימו דברי הרמ"ה אבל כ"א מטעם אחר דעת הט"ז דס"ל בע"ז דחמיר אסוריה זוז"ג אסור. וכן מצינו סברא זו שם בפסחים ע"ש. והאי גנה דאזבלה כו' ה"ט דשרי' דגורם איסור קלוש דהא אפי' בלא זבל היתה מצמחת אלא דעל ידי הזבל מצמיח טפי ולכן אפי' בע"ז שרי משא"כ בפת דהעצים גורמים טובא דבלי עצים לא היה אפשר שתאפה אע"ג דבשאר איסורים גם כה"ג שרי מ"מ בע"ז דחמיר אסור. ולפ"ז ה"ה להיפוך אם עצים דהיתר' והתנור איסור ג"כ אסור בע"ז ובס' נ"ה דוחה דבריו ע"ש. והש"ך תי' דוודאי לענין זוז"ג ע"ז שוה לשאר איסורים ושרי והא דאסור בע"ז בנאפה בעצי ע"ז משום דס"ל כיון דיש ש"ע בפת אע"ג דאיכא נמי גורם היתר לא מהני דהוי כאלו העצים תוך הפת בעין. ולפ"ז איפכא דהיינו תנור של איסור ועצים דהיתרא מודה רמ"ה דאפילו בע"ז שרי הרי דט"ז ס"ל בע"ז זוז"ג אסור. והרב"י וש"ך שניהם ס"ל דגם בע"ז זוז"ג שרי. אלא שחולקין מן הקצה אל הקצה דלהרב"י היכי דהוי זוז"ג אע"ג דיש ש"ע בפת מ"מ מותר אפי' בע"ז. ולהש"ך היכי דיש שבח עצים בפת אע"ג דהוי זוז"ג מ"מ אסור ואפילו בשאר איסורים ומ"א הכריע דבשאר איסורים היכי דהוי זוז"ג מותר אע"ג דיש ש"ע בפת. ובע"ז היכי דהוי ש"ע בפת אע"ג דאיכא זוז"ג אסור. והטעם לחלק דס"ל היכי דאיכא זוז"ג אז מאי דאיכא ש"ע בפת לא הוי אלא משהו כיון דאיכא נמי גורם היתר לכן בשאר איסורי' אותו משהו בטל אבל בע"ז דאוסר במשהו ואינו בטל לכן אפילו זוז"ג מ"מ אותו משהו שעל ידי ש"ע אוסר כן ס"ל למ"א מסברא. ואייתי קצת ראייה לזה מדאמרי' בפסחים. דאף רבנון שרי כו' בערלה דבטל כו' מדאמרי' שם בעי רמב"ח מר"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו הפת לרבנן דשרו בקמייתי מהו. א"ל אשור הפת ומה בין זו לערלה. אמר רבא ערלה בטל במאתים הקדש אפי' באלף לא בטיל והקשה מהרש"ל מאי קמבע"ל הא כתבו התוס' בתחלת הסוגיא טעמיהו דרבנן דס"ל אין ש"ע בפת אע"פ שהאבוקה כנגדו דשלהבת אינה באה מן העצים אלא מחמת משהו הנשרף וא"כ הוו כמו גחלת עכ"ל התוספות וזהו דוקא בערלה וכ"כ דאפרו וגחלתו מותר משא"כ הקדש דאפרו אסור ומודים רבנן דיש ש"ע ואפר בפת ואסור וע"ש במהרש"א ולכך ס"ל דרמב"ם ור"ח ס"ל דפליגי בזוז"ג ולכ"ע אין ש"ע בפת ומבעי' ליה בזוז"ג בהקדש מהו לרבנן דס"ל בעלמא זוז"ג מותר. אולם לדעת הש"ך היכי דהוי ש"ע בפת אע"ג דהוי זוז"ג אסור דשבח האיסור כאלו סגי בעין בתוכו. א"כ אכתי קשיא מאי קמבע"ל ניהו דס"ל דפליגי בזוז"ג ולכ"ע אין ש"ע בפת אי מודו רבנן לאסור זוז"ג בהקדש הא השתא א"א לכ"ע אין ש"ע בפת צ"ל לכ"ע סברת תוס' הנ"ל דשלהבת אינו באה מן העצים אלא מחמת משהו הנשרף. ואם כן הדר' קו"ל בהקדש דאפילו אפרו אסור לכ"ע יש ש"ע בפת וא"כ אפילו זוז"ג מותר מ"מ אסור לסברת הש"ך. ודוחק לומר דמבע"ל בתנור בהיסק שני דהיסק א' היה בעצי הקדש ונאסר התנור ואסר כך הסיקוהו בעצי היתר ואפה בו דהוו זוז"ג ול"ל ש"ע דהא אדרבא העצים הם היחד דאין הלשון משמע כן. דאמר תנור שהסיקו בע"ה ואפו בו כו' משמע באותו היסק והיינו תנור ישן ועצים דאסור' לכך הוכיח מ"א דבשאר איסורים דבטלים אפילו אם יש שבח בפת מ"מ היכי דהוי זוז"ג שרי רק בע"ז דבמשהו ולכן אסור דהאי ש"ע אפילו איכא זוז"ג מ"מ משהו הוי. וא"כ באמת זהו תשובת ר"ח ורבא דוקא בערלה דבטלי אז לא אמרי' ש"ע בפת אבל בהקדש דאפי' באלף ל"ב אפי' הוי זוז"ג מ"מ יש ש"ע בפח גורם דמשהו מיהו הוי ואסור וכן לדידן אע"ג דקי"ל יש ש"ע בפת והוי טעם גמור תוך הפת היינו היכי דליכא גורם היתר אבל היכי דהוי גם גורם היתר אז הש"ע לא הוי רק משהו. כן נלענ"ד לפרש כוונת מ"א ואין בין מ"א להש"ך כ"א אותן הנקברים דחשיב מתניתין סוף תמורה דאפרן אסור ובטלו כמו בב"ח דלהש"ך היכא דאיכא ש"ע אע"ג דהוי זוז"ג אסור ולהמ"א מותר כיון דבטלי':

וז"ל מהרי"ל ט' אייתי ראיה לדבריו דאפי' איכא גם עצים דהתירא מ"מ אסור:

דהתם עצים אין בני אכילה כו' דמהרי"ל ס"ל האי דש"ע בפת הוי כאלו אוכל האיסור לכן בחמץ דהוי אוכל יש לאסור משא"כ בעצים דלאו בני אכילה נינהו וא"כ ניהו דיש ש"ע בפת והוי כאילו אוכל העצים הוי שלא כדרך הנאתן דאין דרך לאכול עצים לכן ל"ל ש"ע בפת ואיסור מוקצה בטיל. אך התוס' שם בפסחים דש"ע לא הוי אכילה אלא הנאה ולכן מוקצה דמותר בהנאה ל"ל יש ש"ע בפת ומ"ל במ"א סי' שך"ה ס"ק ט' שהביא דברי תוס' הללו לענין אי מוקצה מותר בהנאה. ועיין בסי' תק"ז במ"א ס"ק ג':

ובתוס' שבת ט' שהקשו ה"ל ואם תאמר הכא אסרינן הסקה והדלק' באיסורי הנאה והא ערלה דאסורים בהנאה ושרי להנות בשעת שריפה לרבנן דרבי בפסחים ונ"ל ולומר דשמן ובשר ותבוא' (דהם אותן שהוזכרו שם בסבת דאסרינן לגבייהו להנות בשעת הסק') חשיבי בעין טפי בשעת היסק מעצים דאיירי בהו רבנן דר' עכ"ל ומה נתיישב ג"כ קושית מהרי"ל מעצים שנשרו. דג"כ י"ל בין עצים ובין חמץ כמ"ש התוס: