מחצית השקל על אורח חיים תמב:א

(ס"ק א) תערובות כו' עס"י תרי"ב. מהו שיעור אכילת פרס די"א ארבע ביצים וי"א ג' ביצים שוחקות. שהרי יש שם כזית חמץ. ר"ל דוקא לענין אכילה בעי' שיהיה כזית בכא"פ. דהא לא עדיף מה שנתערב מאלו היה בעין ואלו היה בעין ואכלו בהפסקה שאכל מעט והפסיק ואכל מעט עד שהשלים לכזית ושהה מתחלת אכילה ראשונה עד לבסוף יותר מכא"פ אינו מצטרף כ"ש אם נתער' ויש תוך ד' ביצים לחד מ"ד או לאידך מ"ד תוך ג' ביצים פחות מכזית א"כ ע"כ כשיאכל כזית חמץ ע"כ צריך לאכול יותר מד' ביצים או ג' ביצים לכל חד כדא"ל וא"כ שוהה באכילת זית חמץ יותר מכא"פ ולא מצטרף משא"כ לענין בל יראה עכ"פ יש לו בביתו כזית אפי' מעור' בכמה ביצים מכ"מ עובר:

ונ"ל דאם כו' ר"ל לפי שהכ"מ הסכים לי"א לכן כת' מ"א לבאר:

דהא מדאורייתא מותר כו' דקיי"ל כר"ת דפסק כחכמים דמן התורה מין במינו בטל ברוב ומדרבנן צריך ששים:

אבל מין בשא"מ כו' דקי"ל טעם כעיקר דאוריית' אלא שאין לוקין עליו. שהוא מצורף ממילא וכדעת י"א שהבי' לעיל וכמו שהסכים הכ"מ:

וע"ש בטור לדעת רש"י דפסק להיפוך מין במינו אוסר במשהו מן התורה ומין בשא"מ הוי טעם כעיקר לאו דאוריית' וא"כ מתהפך הדין לרש"י ממ"ש לדעת ר"ת:

אבל אנן ק"ל בתרווייהו כר"ת הן לענין מין במינו הן לענין טעם כעיקר וא"כ הדין כמ"ש מ"א ונ"מ בזה במה שאינו עובר על ב"י אפי' לדידן דקיי"ל כהתוס' דאפי' דבר שאינו אסור באכילה רק מדרבנן ואפ"ה צריך ביעו' וכמ"ש מ"א בס"ק זה מ"מ אם עבר והשההו היכא דלא עבר בבל יראה מותר לאחר הפסח וכדלק' ס"ס תמ"ז דכל היכי דלא עבר בב"י מותר לאחר פסח דקי"ל חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס והיכי דלא עבר על ב"י לא קנסוהו. ודבר שיש בו טעם חמץ דהיינו שאין ששים נגד החמץ ואין בו מממשו של חמץ כגון שנפל חמץ לתוך היתר חם וקיבל ההיתר טעם החמץ וסלקוהו לחמץ:

אע"ג דוודאי אסור באכילה. אולם לענין ב"י דעת הע"ש דעובר על ב"י וח"י כ' דאינו עובר ולכן אחר הפסח דאפילו נחמיר לאסרו באכילה אבל עכ"פ בהנאה מותר. וכ' שמטעם זה התיר חמיו ה"ה מהר"ש מפראג בחמאה ששרה בו פת וקמח ועבר ושהה עד אחר הפסח דיוליך הנאת הפת וקמח לים והחמאה מותר למכור לגוי עכ"ל. והיינו שדרך העולם כשמבשלים החמאה להוציא צחצוחי זוהמא נותנים בו פת וקמח לשאוב הזוהמ'. ואח"כ מסנני' החמאה במסננת והמסננת קולט הזוהמ' והחמא' יורדת מתוך המסננת. והח"י כתב לקמן סי' תמ"ז ס"ק י"ז בנפלו פירורי פת תוך יין וסננו קודם פסח דמותר בפסח לכ"ע. ואפי' את"ל כמאן דאמר דע"י סינון מ"מ נכנם מעט מפרורי חמץ לתוך היין מ"מ כיון שהוא דק כ"כ ומתערב הוי לח בלח דקי"ל אם נתבטל קודם פסח אינו חוזר וניעור בפסח ע"ש. ואם כן ה"ה בחמאה הנ"ל דרכן לסנן קודם פסח ניהי דקודם סינון לא היה ששים בחמאה נגד הפת וקמח מ"מ אחר הסינון אפי' עבר מעט בפת וקמח עם החמאה נגד אותו מעט החמאה ודאי ששים וכיון דמקרי לח בלח ונתבטל קודם פסח אינו חוזר וניעור בפסח א"כ אם אתה בא לאסור החמאה ע"כ משום הטעם שקבלה קודם הסינון דאז לא היה ששים בחמאה וזה הוי טעם ולא ממש דהא סננו ובכה"ג ניהו דלכתחלה אסור להשהותה וצריך לבערו מדרבנן. מ"מ אם לא בערו לא עבר על ב"י ומותר אחר הפסח עכ"פ בהנאה ע"י פדיון ועס"ס תמ"ז. וכ' הטור כו' מותר לערבו כו' ר"ל ל"מ אם כבר נתערב למ"ד תערובת חמץ מותר מן התורה באכילה אע"ג דמ"מ אסור מדרבנן באכילה מ"מ מותר לשהותו אפי' לכתחלה אלא אפי' לכתחלה מותר לערבו כדי לשהותו ול"מ מבטל איסור לכתחלה כיון דעדיין זמן היתר הוא וכמ"ש מ"א לקמן סי' תרכ"ו ס"ק ג' וה"ה נוקשה בעינה למ"ד שאין באכילתו איסור תורה מותר לשהותו בעין לדעת הטור:

ודברי הב"י כאן צע"ג. שכ' על מ"ש הטור תערובת חמץ לר"א הוי בלאו ואין בו כרת ולדבריו אסור להשהותו בפסח ולרבנן אפי' לאו אין בהם אלא איסורא בעלמא ולדבריהם מותר להשהותו והבין הרב"י מל' זה דלרבנן ניהו דליכא לאו אבל עכ"פ יש איסור תורה באכילתו. ולכן תמה למה התירו הטור לשהותו והאריך בזה. וא"א לו' כן בכוונת הטור דהא כ' אח"ז להדי' הרי"ף פסק כחכמים שאין לאו' לא בתערובות ולא בנוקשה אלא איסור דרבנן ולפ"ז מותר לערבו כו' ולשהוהו כו' עכ"ל הרי מבואר להדי' דמ"ש תחלה ולרבנן כו' אלא איסור' בעלמא ר"ל איסורא דרבנן וכן העיר בזה הט"ז ועוד הוסיף להקשות עליו ע"ש:

אבל בתוספות ר"פ כו' דלא פלוג ור"ל דכתבו שני טעמים על מה שהחמירו בחמץ אע"ג שבטלו דמ"מ צריך לבערו משום שמא יבוא לאכלו אע"ג דבשאר איסורים ל"ח שמא יאכלו או משום דחמץ לא בדלי מיניה יש לחוש יותר שמא יבא לאכלו. או משום שהחמירה תורה יותר בחמץ משאר איסורים דהא אי לא בטלו עבר על ב"י משא"כ בשאר איסורים לכן החמירו ג"כ החכמים אפילו בטלו מ"מ צריך לבערו וע"ז כתבו דאפילו חמץ נוקשה למ"ד דלא עבר על ב"י. מ"מ צריך לבערו מדרבנן ל"מ לטעם א' דחיישי' שמא יבא לאכלו משום דלא בדילי דגם בנוקשה יש לחוש שמא יבא לאכלו. ואפי' לטעם השני דהטעם שהחמירו הואיל והחמירה תורה לעבור על ב"י והא בנוקשה לר"ת לא עבר ב"י מ"מ צריך ביעור משום לא פלוג:

ממתני' דשיאור ישרף היא משנה דף מ"ח ע"ב שיאור ישרף והאוכלו פטור ומתני' ר"י דס"ל שיאור דהוי נוקשה אין אסורו כ"א מדרבנן ולכן האוכלו פטור ואפ"ה קתני ישרוף דאסור לשהותו וע"כ משום לא פלוג עכת"ד:

ולדעת הטור. ר"ל דהטור קשי' מתני דשיאור ישרף:

וצונן לא מהני וכמ"ש לקמן סי' תנ"ז סעיף ב' דצונן מעכבו מלהחמיץ:

לכן ישרף ומקשים העולם כיון דמיירי בי"ט איך רשאי לשרפו דהא הטור פסק בסי' תמ"ו המוצא חמץ בביתו בי"ט אפילו לא בטלו אסור לשרפו בי"ט אלא כופה עליו כלי ולענ"ד לק"מ דהא התוס' שם הוסיפו להחזיק ראייתם הנ"ל דאי ס"ד נוקשה מותר לשהותה אמאי ישרוף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהיה מותר אפי' לר' יודא כו' עכ"ל וכת' מהרש"א וז"ל דמל' ישרוף לא מוכח דאסור להשהותו אי הוה אסור בהנאה גם אחר הפסח דלכך אמר ישרף דאינו עומד אלא לשרוף כיון דאסור מהיום ולעולם. אבל כיון דשרי לאחר הפסח כו' אמאי ישרף כו' עכ"ל והן הן דברי מ"א ניהו דמיירי בי"ט דאסור לשרפו מ"מ כיון דעכ"פ תחמיץ חימוץ גמור ויצטרך לשרפו בחה"מ שפיר אמר ישרף דעומד לשריפה ואין לו תקנה דמי קתני ישרף מיד ישרף קתני ובאמת ר"ל בזמן היתר שריפה ומזה לא דיברה משנה בזמן שריפה והוא פשוט. ודעת ש"ע כדעת התוספות דאפי' מה שאסור באכילה מדרבנן אסור לשהותו:

דחמץ נוקשה כו' לא עבר כו' שכ' חמץ נוקשה כו' אינו אסור בהנאה אחר הפסח והטעם מפני שלא עבר על ב"י לא קנסוהו לדעת הטור הא אפילו לכתחלה מותר להשהותו דהא מוכיח מ"א אח"ז דהרב"י ס"ל נוקשה אינו אסור באכילה אלא מדרבנן:

א"כ ס"ל שאין לאו כו' אציע בקוצר דברי הש"ס המצטרך תנן אלו עוברים בפסח וחשיב ד' מיני מדינה כותח הבבלי כו' שהן חמץ דגן גמור ע"י תערובות. ועוד ג' מיני אומנות שהן נוקשה בעיניה. ופירש"י אלו עוברין בבל יראה אע"ג שלא מצינו רבויא דקרא אלא לענין איסור אכילה אבל לענין בל יראה לא מצינו ריבוי לענין תערובת או נוקשה מ"מ ס"ל לרש"י כיון דגילה קרא דיש להם דין חמץ גמור לענין אכילה ה"ה לענין ב"י (חוץ מכרת שמיעטו קרא בפי') אבל ר"ת חולק וס"ל כיון דליכא רבוי לבל יראה אינו עובר עליהן בבל יראה והא דקתני אלו עוברין ר"ל עוברין מעל השולחן עוד אמרינן דף מ"ג ע"א מאן תנא (דאתי' מתני' כוותיה) דחמץ גמור ע"י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו וא"ר יודא א"ר ר"מ היא דשמעינן ליה דס"ל דנוקשה בעיניה בלאו וכ"ש חמץ דגן גמור ע"י תערובת דר"י ס"ל דחמץ דגן גמור ע"י תערובת חמיר מנוקשה. ור"נ אמר ר"א היא דשמעינן דא"ל חמץ דגן גמור ע"י תערובת בלאו וכ"ש נוקשה דס"ל מקשה חמיר ומסיק תני כוותיה דר"י כל מחמצת לא תאכלו לרבות חמץ דגן גמור ע"י תערובת שיהיה בלאו והאי ברייתא אתיא כר"א ומסיים הש"ס ואלו נוקשה בעיניה לא אמר דעובר בלאו משמע דוקא חמץ דגן גמור ע"י תערובת לר"א בלאו אבל לא נוקשה בעיניה וע"כ מתני' דס"ל דגם על נוקשה עובר בלאו כר"מ אתי ולא כדאמר ר"נ דאתי' כר"א וע"ש בתוס' ע"כ. דהא פסק כהרמב"ם ורש"י דפ' אלו עוברין בבל יראה דהא כ' כאן תערובת חמץ עוברים עליו משום בל ירא':

וכר"י דתני' כוותיה ר"ל אם כן דחמץ דגן גמור ע"י תערובת עובר על בל יראה למה פסק ס"ס תמ"ז בנוקשה בעיניה דלא עבר על ב"י כנ"ל עז"א משום דפסק כר"י דת"כ ולדידיה נוקשה קיל מחמץ דגן גמור ע"י תערובות לכן אע"ג שפסק חמץ דגן גמור ע"י תערובות עובר בל יראה מ"מ י"ל נוקשה דקיל לא עבר על ב"י. משמע דנוקשה כו' זהו הוכחה אחרת דלמאן דפסק כהאי ברייתא ל"מ שאין בנוקשה ב"י אפילו איסור אכילה ליכא גבי' מן התורה דהא הברייתא מיירי מאיסור אכילה דהא מרבה מקרא דכל מחמצת ל"ת. וניהו דלרש"י מאי דמרבינן מכל מחמצת עבר על ב"י. מ"מ הא הברייתא לא דיברה בפי' מבל יראה אלא מענין איסור אכילה משמע מדאמרינן ואלו נוקשה בעיני' לא קאמר דליכ' אפי' לאו באכילה:

וכסתם מתני' שאור האוכלו פטור. הוא משנה הנ"ל דף מ"ח ע"ב ור"ל דניהו דס"ל כר"י דא"ל נוקשה קיל מחמץ דגן גמור ע"י תערובת. ולכן ס"ל לר"א דבנוקשה ליכא לאו אף על גב דבחמץ דגן גמור ע"י תערובת איכ' לאו מ"מ מה ראה הרב"י לפסוק כר"א דלא כסתם משנה דאלו עוברין דחשיב גם נוקש' דעוברים עליו. ולכן פסק דפסק כסתם מתני' דשאור האוכלו פטור והוא סתמא בתרא דעדיף משא"כ בחמץ דגן גמור ע"י תערובת אע"ג דרבנן ס"ל דג"כ אינו אסורו כ"א מדרבנן אפ"ה פסק הרב ב"י דלא כוותייהו אלא דעובר על ב"י היינו כסתם מתני' דאלו עוברין דבחמץ דגן גמור על ידי תערובת לא מצינו סתם משנה דפטור וכמ"ש מ"א זה לבסוף. ואפ"ה פסק ח"נ אסור לשהותו כדמוכח ממ"ש ס"ס תמ"ז כנ"ל אע"ג דע"כ ס"ל דליכ' איסור תורה באכילתו דהא פסק כסתם משנה דשיאור האוכלו פטור וגם כמו שהוכיח מ"א מלשון הש"ס ואלו נוקשה בעיניה לא אמר כנ"ל וגם אי הוה ס"ל להראב"י דאיכ' לאו באכילה בנוקשה ה"ה דהיה עובר על ב"י כיון דפסק הרמב"ם ורש"י דאלו עוברים בבל יראה הרי דס"ל דזה תלוי בזה אי נתרבה לענין איסור אכילה ה"ה נתרבה לענין ב"י וכיון דמוכח מס"ס תמ"ז דס"ל דלא עבר על ב"י דהא מתירו אם עבר ושהה עד אחר פסח וע"כ משום דלא עבר על ב"י לא קנסוהו. א"כ ע"כ ה"ה דליכ' לאו באכילה:

ואפ"ה פסק כו' בס"ס תמ"ז וע"כ צ"ל דס"נ כהתוס' דאפי'. מה שאין אסורו רק מדרבנן אסור לשהותו:

ובתערובות כו' כסתם כו' כמ"ש לעיל:

וחמץ נוקשה היינו כו' וצ"ל דעכ"פ ראוי לאכילה קצת כו' דגזרי' כו' אבל אי אינו ראוי לאכילה כלל באמת מותר לשהותו ולא אמרי' בזה לא פלוג וכמבואר לקמן ס"ק ב':

ובי"ד סי' קל"ד כתב הרב"י בשם הרשב"א כצ"ל:

מחומץ יין. ר"ל מסתם יינם של גוי:

ותימא דהא בגמר' מוקי כו' דאמרי' דף ע"ד ע"א אהא דאמרי' כזית בכא"פ דאורייתא אם כן אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי ואמרו דאין בו רק איסור דרבנן האיכ' כזית בכא"פ ומשני ניהו דאיכא בתערובות כזית בכא"פ מ"מ ס"ל לרבנן דמותר מן התורה. דממ"נ אי אכלי ע"י טיבול כדרד בני אדם א"כ שוהה הרבה ניהו דמעורב כזית תוך ג' או ד' ביצים מ"מ ע"י טיבול דשוהה הרבה ליכא כזית בכא"פ ואי אכליה בעיניה לא מ"י טיבול בטלה דעתו אצל כל אדם מבואר מזה דיש עכ"פ בהערובת כותח כזית בכא"פ ואיך יליף רשב"א מיני' אפילו ליכא בתערובת אלא דבר מועט ורשב"א משמע דהביא ראייה מכל ד' מינים. וגם דלמא כמו שכותח הוא כזית בכא"פ דלמ' גם הג' מיני מדינה אחרים כן הם וזיתים המצרי דהוא אחת מד' מינים א"ר יוסף דף מ"ב ע"ב תלתא שערי תלתא קורטמי תלת' מלחי משמע שיש הרבה חמץ בתוכו. וצ"ל כו' מדרבנן אסור. ומכל מקום צ"ב איך הביא רשב"א ראיה לזה מד' מיני מדינה שאני התם דהוי כזית בכא"פ:

אבל היכ' דליכא ובטל במיעוטו דלמא אפי' איסור דרבנן ליכ':

וצ"ל דהא דס"ל לרשב"א דאסור מדרבנן אמרו מסבר' דנפשיה דהוי כמו מידי דעביד לטעמיה דלא בטיל:

ומ"ש כענין ד' מיני מידנה כו' אין כוונתו להביא ראייה מד' מיני מדינה כ"א להביא דוגמ' שעושין. כן ועיקרן נעשה כן לערבו בידים. ובשלמא לפי מה דהוי ס"ל למ"א מעיקרא דהרשב"א מן התורה אסר לה ע"כ אין הטעם משום דהוי כמו עביד לטעמיה. דהא אפי' עביד לטעמיה אין אסורו כ"א מדרבנן. וא"כ ע"כ צריך רשב"א ראיה לזה שאסור מן התורה ולכן ע"כ צ"ל מ"ש כענין ד' מיני מדינה הוא ראיה לדבריו. ולכן קשיא למ"א דמשם ליכ' ראיה דהוי כזית בכא"פ. משא"כ למסקנת מ"א דרשב"א מדרבנן אסרו. י"ל דמסברא אסרו דהוי כמו עביד לטעמיה ובאמת אינו מביא ראיה מארבע מיני מדינה כי אם מביאו לדוגמ' שעושין כן. ומשמע שם דאפילו לא עירבו בכונה אדעתיה לשהותו דכה"ג אי ערבו לשהותו היה א"ל דטעמיה דסבירא ליה כהרר"י שהבי' הטור ס"ס תמ"ז דאוסר הביאו מ"א שם ס"ק מ"ב אבל כיון שלא הוזכר הרי"ו דדעתו לשהותו משמע אעפ"כ אסור דס"ל כהרשב"א כיון דעקרו נעשה כך לא בטיל ועיין ס"ס תמ"ז: