מחצית השקל על אורח חיים מג:ט

(ס"ק ט) וי"א אפי' כו' משמע דלסברת הרא"ש כו' ודאי מלשון הש"ע אין משמעות די"ל דלדעת הי"א אפי' בלא צרכיו צריך להרחיק ארבע אמות אבל לדעה קמייתא שהוא דעת הרא"ש א"צ להרחיק ד"א אלא בעושה צרכיו אבל הכניסה י"ל אפי' לדעה א' אסור אפי' אינו עושה צרכיו אלא כוונתו דמדברי הרא"ש גופי' משמע כן וכבר הבאתי דבריו בס"ק י' ואעפ"כ אשנה להעתיק דברי הרא"ש להקל וז"ל אבעיא להו מהו שיכנס אדם לב"ה קבוע וישתין מי חיישינן שמא יפנה כו'. ואע"ג דתניא לעיל הנכנס לב"ה חולץ תפליו ברחוק ד"א ונכנס לאו משום הכניסה צריך לחלוץ אלא משום שרוצ' לעשות צרכיו ומתוך קושיא זו היה גורס ר"ה גאון מאי שיכנס אדם לב"ה צנוע כו' ולאו קושיא היא כדפרישית עכ"ל והן השני דעות שהובאו פה בש"ע וא"כ לכאור' לדעת הרא"ש ע"כ צ"ל דאם אינו רוצ' לפנות מותר לכנוס דאי ס"ד דהכניסה אסורה ואין החילוק בין רוצ' לפנות או לא אלא אי צריך להרחיק ד"א א"כ אין תירוץ הרא"ש מספיק מ"ש לאו משום הכניסה כו' דניהו דבאין דעתו לפנות א"צ להרחיק ד"א מ"מ הכניס' אסורה ומאי קמבע"ל אי שרי לכנוס לב"ה קבוע להשתין ת"ל אפי' אינו רוצה להשתין הכניסה לבדה ג"כ אסורה אלא ע"כ צ"ל דלהרא"ש כשאינו רוצ' לעשות צרכיו מותר לכנוס:

מרחץ חדש כמבואר סימן פ"ד:

וב"ה חדש כו' בסימן פ"ג סעיף ב' תדע כו' ולדעת רש"י הטעם משום הכניסה כמ"ש ס"א וכמ"ש מ"א ס"ק ו' מדמחלק רש"י בב"ה בין אם הוא בחפירה או לא וא"כ תיקשי לרש"י קושיית הרא"ש ורב האי הנ"ל מאי קמבעי' לי אי מותר לכנוס לב"ה קבוע להשתין ת"ל דאסור משום הכניסה ורש"י נרא' דהי' לפניו הגרסא כמו שהוא לפנינו מהו לכנוס בב"ה קבוע להשתין לא ב"ה צנוע כדגרס רב האי אע"כ צ"ל דרש"י סבירא ליה דלהשתין עדיף הואיל והוא חייו של אדם הרי מוכח סברת מ"א אלא דרש"י סבירא ליה אע"ג דמשום הכניסה צריך להרחיק ד' אמות מ"מ להשתין הואיל והוא חייו של אדם לולי דגזרינן שמא יפנה היה מותר לכנוס לתוכו ובזה חולק הרא"ש וסבירא ליה א"א דמשום הכניס' צ"ל ד"א גם להשתין אע"ג שהוא חייו של אדם לא היינו מתירים לכנוס כיון דהכניסה חמורה כ"כ דצ"ל ד' אמות לכך הוצרך לומר דאין הטעם להרחק' ד"א משום הכניס' אלא משום שרוצ' לעשות צרכיו וכיון דמשו' הכניסה א"צ להרחיק ד"א רק הכניסה לתוכו אסורה שפיר יש לחלק מסברא דלהשתין כיון שהוא חייו של אדם היה מותר אפי' לכנוס לתוכו לולי דגזרינן שמא יפנה. ומ"ש הרא"ש בתירוצו לאו משום הכניסה צריך לחלוץ כו' ר"ל חליצה המוזכרת בברייתא שהביא דהיינו בריחוק ד"א זו אינה משום הכניסה אלא משום שרוצה לפנות ואע"ג דלכאור' לפ"ז עיקר התיר' חסר מדברי הרא"ש דניהו דמשום הכניס' א"צ להרחיק ד"א מ"מ הכניס' ודאי אסור' וא"כ מאי קמבע"ל מהו לכנוס לב"ה קבוע להשתין וע"כ צ"ל הואיל והוא חייו ש"א והוא עיקר התי' וזה חסר מדברי הרא"ש אולם י"ל כוונת הרא"ש כיון דטעם הרחקת ד"א דברייתא אינו משום הכניס' אלא משום שרוצה לפנות א"כ תו אינו מבואר מברייתא אם אינו רוצה לפנות אם צריך לחלצן ואפשר הכניסה ג"כ מותרת וא"כ תו לא ק"מ על מאי דמבע"ל אם מותר לכנוס להשתין אלא שאנו מכריחים דע"כ הכניס' אסור' אפי' אינו רוצה לפנות דלא עדיף ממרחץ (דהכניס' אסור' אפי' אין דעתו לרחוץ) ולכן אנו צריכין לחלק שאני משתין דהוא חייו של אדם וקושיא זו ממרחץ לא הזכיר הרא"ש לכן אין לו צורך ליישבו ואפשר פשיטא ליה להרא"ש חילוק זה במה שהוא חייו (אלא דאם היה צריך להרחיק ד' אמות משום הכניס' כיון דהכניסה חמורה כ"כ לא היה צריך להרחיק ד' אמות משום הכניס' כיון דהכניס' חמירא כל כך לא היה נרא' להרא"ש שיספיק סברא מה שהיא חייו של אדם להתיר אפי' הכניס' ולכך הוצרך לתירוצו כנ"ל) והרא"ש לא בא ליישב כ"א קושיית רב האי מברייתא דקתני דצריך להרחיק ד"א וע"ז יספיק תי' הרא"ש:

אבל במרחץ אסור. ר"ל כשנכנס לרחוץ דהא הרחיצה גם כן בכלל חייו של אדם דהוא מכלל חמשה ענויים ביום הכפורים וכמבואר בנדרים דף פ"א דאפי' כביס' מקרי חייו לחד מ"ד כ"ש רחיצת הגוף ע"ש. לכן לא הביא הטור דעת ר"ה משום דמילתא דפשיטא דלא עדיף ממרחץ ואע"ג דלרב האי משמע דאפי' אינו רוצה לפנות צ"ל ד"א וחמיר ממדחץ ואכתי ה"ל להביא דעת ר"ה י"ל כיון דאינו מבואר בהדיא בדברי ר"ה דאפי' אין דעתו לפנות צ"ל ד"א דאפשר גם הוא ס"ל הא דהצריכה ברייתא הרחק' ד"א משום שרוצה לפנות אלא דהוי ס"ל דלפ"ז עכ"פ אפי' אינו רוצ' לפנות מ"מ הכניס' לתוכו אסור' אף דא"צ הרחק' ד"א ולכן הוצרך להגיה ב"ה צנוע אף דהכוונ' דוחק מאד לפרש כן דברי רב האי מ"מ כיון דאין מפורש ההיפוך להדיא ולהרא"ש מבואר להדיא דא"צ להרחיק ד' אמות לשאין דעתו לפנות ודינו כמרחץ לכן השמיט הטור דעת רב האי ועמ"ש מ"א ס"ק י"ד תירוץ אחר על האי דמרחץ: