מחצית השקל על אורח חיים מג:ו

(ס"ק ו) בלא חפיר' כו' כמ"ש סי' פ"ג והיינו כשעשויים כמבואר שם שפיו רחוק מן הגומא ארבע אמות והוא עשוי כמדרון בענין שהרעי מתגלגל ונופל מיד למרחוק וכן המי רגלים כו'. וצ"ע דהא רש"י קאי בגמרא אדלעיל כו' בברכות דף כ"ג ע"א ת"ר הנכנס לבית הכסא חולץ תפילין ברחוק ד"א ונכנס. א"ר אחא בר הונא א"ר ששת ל"ש אלא ב"ה קבוע אבל ב"ה עראי חולץ ונפנ' לאלתר איבעי להו מהו שיכנס אדם בתפילין לב"ה קבוע להשתין מים רבינא שרי ר"א ב"א אסר שיילוה לרבא א"ל אסור חיישינן שמא יפנה בהן. וא"ד שמא יפיח בהן והרי"ף ורמב"ם ורא"ש השמיטו הא דאמר רבי אחא בר הונא אר"ש ל"ש אלא ב"ה קבוע כו' משמע דלא חלקו בין קבוע לעראי וכ' הרב"י דצריך טעם להשמטתן עיין שם וע"כ צריך לומר שלא היה בגרסתן. וכתב הרא"ש שרב האי גאון הוו קשיא ליה מאי מבעי' אי רשאי לכנס להשתין בב"ה קבוע הא מבואר בברייתא דאפי' הכניסה אף שלא ישתין אסור בב"ה קבוע וצריך לחלצן ברחוק ארבע אמות לכן גריס רב האי בהאי בעי' מהו ליכנס לב"ה צנוע פי' שסופו להיות קבוע (אבל עכשיו הוא עראי) והרא"ש כ' דא"צ לזה והגרסא בהאיבעי' מהו ליכנס לב"ה קבוע היא הגירסא הנכונה ולק"מ מברייתא דלעיל. דהא דהצריכה הברייתא לחלוץ בריחוק ד"א. לא משום איסור הכניסה אלא מיירי ברוצה לעשות צרכיו (וסיים הרא"ש בהלכות תפילין וז"ל ולהכי לא תני בברייתא בה"כ קבוע דאפי' אינו קבוע כיון שנכנס לעשות צרכו צריך לחלוץ ברחוק ד"א כו' עכ"ל מלשון זה נמי משמע דלא היה בגרסתו הא דאמר ר"א בר"ה אר"ש ל"ש אלא ב"ה קבוע כו') ולפי טעם הרא"ש א"כ אין סברא לחלק בין ב"ה שע"פ השדה או עשוי בחפירה. כיון דרצונו לפנות והאיסור הוא משום שמפנה. מה לי באיזה מקום הוא מפנה וכמ"ש הרא"ש גופי' בהל' תפילין כנ"ל כיון דמשום הפינוי צריך לחלוץ ברחוק ד' אמות בכ"מ ה"ה דאסור להשתין בהם מה"ט שמא יפנה והיינו במקום שדרך לפנות דהיינו ב"ה קבוע אפי' הוא בחפירה אלא דרש"י דמחלק בין ב"ה שע"פ השדה ובין העשוי בחפירה דס"ל כרב האי דהאיסור משום הכניסה ולא קאי על האבעי' דרוצה להשתין דאסור מחשש שמא יפנה דזה אסור אפילו בב"ה העשוי בחפירה כנ"ל אלא קאי על הברייתא דקתני הנכנס לב"ה חולץ דמיירי דאינו נכנס לפנות או להשתין אפ"ה הואיל והוא ב"ה קבוע צריך לחלוץ ברחוק ארבע אמות ובזה שפיר חילק רש"י דב"ה העשוי בחפירה רשאי ליכנס אם אין דעתו לפנות או להשתין דהא אין בב"ה שבחפיר' בכניסתו שום גנאי דהא אין שם צואה ומי רגלים אבל אי יכנס להשתין דמבעי' הש"ס ומסיק דאסור שמא יפנה מורה רש"י דאין חילוק אבל הרא"ש דקי"ל כוותי' דהאיסור אינו משום כניסה רק מיירי ברוצה לפנות או להשתין אין לחלק בין ב"ה שע"פ השדה או בחפירה ומעתה יובנו דברי מ"א. וכ"כ בחידושי רשב"א שגורס כגירסא דידן אר"א כו' ל"ש אלא ב"ה קבוע אבל ב"ה עראי חולץ ונפנה לאלתר וע"ז קשי' לי' ניהו דהוי עראי מכל מקום כיון דנפנה ראוי להרחיק ארבע אמות בעינן והיה מחניך קדוש כ"ש כשרוצה לפנות. זהו מדברי מ"א ולא מדברי רשב"א:

ולפי מ"ש כו' אבל כשהוא בחפירה חולץ ומשתין לאלתר ואצ"ל ד"א אע"ג דתחלה כתב דאפי' כשרוצה להשתין בב"ה קבוע צ"ל ד"א כיון דא"ל שמא יפנה בהן מ"מ אף דמסתבר ליה למ"א כן מ"מ כתב מ"א דהרב ב"י לא סבירא ליה כן ואין בזה מקום לתפוס על הרב"י די"ל דס"ל ניהו דאם נפנה צריך הרחקה ארבע אמות אפי' עשוי בחפירה מ"מ אי משתין דאין צריך חליצה כ"א משום גזירה שמא יפנה וכיון שהוא בחפירה לא החמירו כ"ה להצריכו הרחקה ארבע אמות אע"ג דאין להרב"י ראיה לזה מדברי רש"י מ"מ י"ל כן מסברא אבל לא ידעתי לעפ"ד לחלק בזה בין ע"פ השדה לחפירה: