מחצית השקל על אורח חיים תכג:ב

(ס"ק ב) ולוי כו' אלא ב"פ דפרשת וידבר אין בו רק ח' פסוקים. להיוצאים אחר סיום קריאת הלוי:

עם הג' אלא שני פסוקים. שיסברו שלא יקראו עם השלישי עד סוף פ' וידבר. דאל"כ למה לא קרא הלוי עד סוף הפרשה. א"ו שהניח ב' פסוקים לשלישי. א"ת גם עתה י"ל שהנכנסים כו' ומה"ט קי"ל לעיל סו' קל"ח דאין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים דלא יסיים עם א' שני פסוקים מהתחלת הפרשה. שהנכנסים בין קריאת ראשון לשני. ויראו שהשני מתחיל ב' פסוקים אחר הפרשה. יאמרו דהראשון שקרא לפניו לא קרא רק אלו ב' פסוקים. י"ל שהנכנסים ישאלו כו' והקשה ט"ז סס"ק א' וז"ל ובגמרא איתא להאי סברא כו' לת"ק דלא ס"ל גזרה משום נכנסים אבל לי"א דקי"ל כוותייהו לא ס"ל הך סברא עכ"ל. האמת אתו דהכי איתא במגלה דף כ"ב ע"א וז"ל פרשה של חמשה פסוקים יחיד קורא אותה. ולא אמרינן דראשון יקרא ג' פסוקים והשני שני פסוקים הנותרים ועוד מפרשה שלאחריה. דחיישינן ליוצאים בין ראשון לשני. שיאמרו השני פסוקים יקרא השני ולא יותר כנ"ל. ואם טעה ראשון ולא קרא רק ג' פסוקים. יקרא השני שני פסוקים הנותרים ועוד פסוק אחר מפרשה שאחריו וי"א ס"ל שהשני יקרא אותן שני פסוקים ושלשה פסוקים מפ' שאחריו. דאי לא יקרא רק פסוק אחד מפרשה שאחריה יש לחוש להנכנסים באמצ' קריאת השני. או אחר גמר קריאת השני. ויאמרו שהשני לא קרא כ"א מתחלת פרשה שניה אותו פסוק (או שני פסוקים) ופריך הש"ס לת"ק דחייש ליוצאים ומה"ט סבירא ליה דלכתחלה יקרא הראשון כל הפרשה של ה' פסוקים אם כן למה לא חייש. לנכנסים כדחוישי י"א ומתיר שהשני יקרא מפרשה שניה פסוק אחד או שתים. וע"ז משני דמה"ט ל"ח ת"ק לנכנסים. דהנכנסים ישאלו. הרי די"א חיישי לנכנסים ול"ל האי סברא שישאלו והכי קי"ל לעיל סי' קל"ח כנ"ל ואעפ"כ לענ"ד אין תפיסה מזה על דברי מ"א שנובעים מדברי ש"ל. דוודאי קי"ל כי"א ובמקום דאפשר חיישינן גם לנכנסים אלא דהכא בקריאת ר"ח דא"א ועכ"פ צריך לדחות או חשש יוצאים או חשש נכנסים א"כ עדיף טפי לדחות חשש נכנסים דא"ל כסברת ת"ק דשואלים אע"ג דהיכי דאפשר לא סמכינן אהאי סברא. מ"מ היכי דלא אפשר סמכינן אהאי סברא. משא"כ ליוצאים עכ"פ יש לחוש יותר דליכא סברא כלל להקל. והוא פשוט. והט"ז לפי שטתו הוליד דין חדש שאם טעה החזן וקרא עם א' ושייר ב' פסוקים סמוך לפ'. שלא יקרא עם השני פסוק א' ממה שקרא ראשון כמו שאנו עושים בר"ח עם הלוי. אלא יקרא השני אותן ב' פסוקים הנותרים ועוד ג"פ מפרשה שאחריה. אלא שאם קרא כן באחרון שלא נשאר מן הסדרה כ"א שני פסוקים אז באין ברירה צריך לקרות עם האחרון פסוק א' ממה שקרא הראשון ואף דלדעת מ"א אין לו ראיה לדין זה אף על פי כן לעיל סי' קל"ח הסכים מ"א עם דין זה ואייתי ראיה מדפריך הש"ס במגלה על ברייתא דלעיל כששייר הראשון שני פסוקים אמאי השני קורא מפרשה שניה קרא השני פסוק אחד ממה שקרא ראשון כמו בר"ת. ומשני שאני התם דאפשר בענין אחר וא"צ לקרות למפרע. משא"כ בר"ח דא"א בענין אחר וכתב שם דא"ל דהתם במגלה ה"ט דאין השני קורא פ"א מה שקרא ראשון דאיכא חשש נכנסים דיראו שהשני קרא שלשה פסוקים האחרונים מהפ' יאמרו שהראשון לא קרא רק שני הפסוקים שמתחלת הפרש' משא"כ בעלמא דאפילו יקראו עם השני פ"א שקרא ראשון עדיין ישאר לראשון שלשה פסוקים עד התחלת הפרשה וליכא חשש ע"כ אין זה טעם הברייתא דהא גם ת"ק ס"ל דהשני קורא מפרשה שאחריו ולא אמר שיקרא פ"א ממה שקרא ראשון אף על גב דת"ק לא חייש לנכנסים כנ"ל א"ו בנאו. ה"ט אין ראוי לקרות ממה שקרא א' וע"ש עוד במ"א: