מחצית השקל על אורח חיים שלד:יג

(ס"ק יג) ולא הוי כו' ומהפקיר' קזכו ר"ל דהא אם רצו היו יכולים לזכות בכל הדברים כיון דהוי הפקר אלא כיון שיודעים שלא ברצונו הפקירה לא רצו לזכות מ"מ כדי שכר זכינו מן ההפקר לא מתורת שכירות אלא מתורת זכיה מן ההפקר. כי כפי שיעור שכר ידוע דניחא ליה לבעה"ב שיהי' הפקר וכמ"ש מ"א אח"ז:

כמ"ש סי' ש"ו ס"ד. השוכר פועלים לשמור זרעים אינו נותן שכר שבת ואע"ג דשמירת זרעים אין בו איסור מלאכה ואפ"ה מיקרי שכר שבת:

כמ"ש סי' רס"ו. מי שהחשיך לו ע"ש בדרך והי עמו מעות משום פסידא התירו לו שבות דאי לא נתיר השבות כיון דאדם בהיל על ממונו יעבירנו הוא ד"א ויעשה איסור תורה אבל אי מצא מציאה לא הותר לו שבות כיון דעדיין לא באו לידו אינו בהיל ול"ל שיעשה איסור תורה ה"ה הכא אם החכמים היו מתירים שבות והיינו לבן בתירה דס"ל בדף ק"כ דמותר להציל אפי' לחצר שאינו מעורבת א"כ דוקא לדידיה הותר משום פסידא וכן האחרים אם היו מצילים לצורך בעה"ב הותר אפי' לחצר שא"מ אבל אם רוצים לזכות מהפקיר' לעצמם ולהאחרים הוי כמו מציאה דאכתי לא אתי לידן ולא הותר לצורך עצמן שבות א"כ לכתחלה אין רשאים להציל ולזכות מהפקיר' אפי' כדי שכרן לחצר שאינו מעורבת:

קנאו. ועיין בח"מ סי' ר"ח לענין מקח שנעשה באיסור:

אית' בגמ' דחסיד כו' דעד עתה מיירי בירא שמים דאינו עושה לפנים מש"ה אבל חסיד העושה לפנים מש"ה לא יטול כו':

וכ' בש"ג דאם החזירו כו' ס"ס קפ"ג ראובן ששלח שליח לקבל מעות מן הגוי וטעה הגוי ונתן לו יותר המותר לשליח ודוקא שידע שליח כשעדיין הי' בידו א"כ זכה בה השליח אבל אי לא נודע לו בטעות עד שנתנו נראובן שוב אינו יכול לזכות בה וה"ה הכא:

(ועיין בס' א"ר) ובסי' קכ"ב שכ' מי שנתן רשאה לא' לגבות לו חובו אם כ' בהרשאה כל דמתעני מן דינ' עלי הדר יש בזה שני נ"מ דאם לא הי' כותב לו כן הי' השליח המורשה יכול לזכות בהמעות שקיבל מהלוה לעצמו משא"כ כשכ' לו כן אינו רשאי לעכבו לעצמו עוד נ"מ דע"י כתיבה זו צריך להחזיר לשליח כל ההוצאות שהוצי' ע"ז והקשה סמ"ע דכ"ש אם לא כ' לו כן דצריך להחזיר לו הוצאותיו. דהא אם רוצה שליח יוכל לזכות בכל החוב כ"ש שיכול לזכות במעות שקבל כדי ההוצאות ותי' דנ"מ אם כבר החזיר השליח המעות לראובן ואח"כ תובע ההוצאות דשוב א"א לזכות במעות כיון שכבר החזירו לראובן מ"מ אם כ' בו כל דמתעני כו' צריך לחזור לו ההוצאות והוא ממש נדון דהכ':

כמ"ש בח"מ סי' רס"ד דאם א' עשה טובה לחבירו וחבירו לא צוה לעשותו. מ"מ צריך לשלם לו עכ"פ כפי מה שנהנה ודוקא כו' מותר לקבל שכר כ"כ הרמב"ם ט"ס הוא אלא הם דברי ש"ג ואין הדברים מפורשים בש"ג אלא משמעות דבריו כך הוא לפי הבנות מ"א ואפשר ר"ל הרמב"ם לפי מ"ש הרמב"ם שנתן טעם דאין בזה משום שכר שבת שהרי אין שם מלאכה כו' וכפי המ"מ כנ"ל וכוונת מג"א דכל זמן שהוא ביד אחרים בין הצילו בהיתר בין הצילו באיסור יוכל לו' זכיתי לעצמי כדי שכרי מהפקר דהא אפי' עביד איסור' מ"מ קנאו כמ"ש מ"א לעיל אך לענין לכתחל' יש חילוק דהיכי דליכ' איסור מצי לכתחלה להציל לעצמו מן ההפקר כדי שכרו אבל היכ' דאיכ' איסור' אינו רשאי לכתחלה להציל לצורך עצמו כנ"ל אבל בדיעבד אי אמר דבאסור' קניתי לעצמי זכה וכ"ז בהיותו תחת ידו עדיין אבל אם כבר החזירו אי איכ' איסור אפי' הבעלים רוצים ליתן לו שיעור שכרו אנן אמרי' דאסור לו לקבל דאנן סהדי מדהחזיר לו דלא היה דעתו תחלה להציל לצורך עצמו כיון דאיכ' איסור' אי היה מצילו לצורך עצמו ניהו דכל זמן שהיה תחת ידו הי' נאמן דעביד איסור' והציל לצורך עצמו כיון שהי' מוחזק אבל כשהחזירו דאיכ' רגלים לדבר שהחזירו וגם אינו מוחזק אנן מוקמי' ליה בחזקת כשרות עד עתה דלא עביד איסור' ולא הציל לעצמו והשת' מיהדר קהדר ביה אבל כשהציל בהיתר ניהו דלא יוכל להוצי' מבעלים בדיינים כיון שהם מוחזקים יוכלו הבעלים לו' מן יימר שהצלת לצורך עצמך ורגלים לדבר שהחזרת לי מסתמא לא הצלת לעצמך מ"מ אם הבעלים רוצים ליתן לו מדעתם הרשות בידו לקבל אולם לענ"ד לדידן אין זה נ"מ בזה בממ"נ באיזה ענין הציל באיסור אי הציל מאכל או כלי לחצר שאינה מעורבת למה נא' שודאי לא הציל לעצמו כי היכי שלא יעשה איסו' ומה הפרש בין מציל לעצמו או מציל לצורך הבעלים דהא לפי מאי דקי"ל כת"ק דבן בתיר' אפי' לצורך הבעלים אסור להציל לחצר שאינה מעורבת וכיון דבין כך ובין כך עביד איסור' למה לא נאמין דעביד איסור' להציל לעצמו. ולדעת י"מ שהבי' רמ"א אפי' לאינה מעורבת הלא דוק' במלבושים ודרך מלבוש א"כ ליכא איסור' אפי' הציל לעצמו וכן כתבי הקודש דמותרים להציל אפי' לשאינה מעורבת ג"כ אפי' מציל לעצמו ליכ' איסור' דהא טעם ההיתר בכתבי קדש לא מטעם הפסד ממון אלא משום בזיון כתבי קדש וא"כ מה הפרש בין אי מצילו לצורך הבעלים או לצורך עצמו בכ"ע יש להתיר לכן לא משכחת לה כי אם להפוסקים כבן בתיר' דאפי' אוכלים מותר להציל לאינה מעורבת דמשום הפסד ממון התירו שבות א"כ כשמציל לצורך הבעלים לאינה מעורבת לא עביד איסור' דזה התירו חכמים משא"כ כשמציל לעצמו דלדידיה דעדיין לא זכה בו לא הותר לו שבות כמ"ש מ"א לעיל ועביד איסור' אז שפיר י"ל דאנן סהדי' דע"ע היה בחזקת כשרות ולא עביד איסור' לכן אם הציל אוכלים או כלים שלא כדרך מלבוש לא עביד איסור' להציל לעצמו ובודאי הציל לצורך הבעלים דלא עביד איסור' דהתירו לו חכמי' ולכן אם החזיר לבעלים אפי' הבעלים רוצים ליתן לו כדי שכרו אנן לא שבקינן ליה אבל לדידן אין נ"מ ולא ה"ל למ"א לסתום דבריו כ"כ וגם בס' ת"ש העתיק כל דברי מ"א משמע דס"ל לדינ' כן ולפי עניות דעתי נראה כמ"ש דלדידן אין נ"מ:

וע' בח"מ כו' דדינא דמלכות' כו' וכ' ש"ך שם סי' שנ"ז דאע"ג בנדון כזה לא אמרי' דינ' דמלכותא דינ' ושלכן סיים רמ"א וכן נהגו ולכן משום המנהג פסקינן דל"מ יאוש:

ואפשר כו' דניהו דייאוש ל"מ וא"כ לא יוכלו לו' מהפקירא קא זכינו ואם יטלו שכר הוי שכר שבת מ"מ כיון דא' לכם כה"ג ליכא דינא דמלכותא וכ"ש שאין שייך בזה מנהג כיון דהפקיר ונתן במתנה למצילים מ"מ נ"מ אי לא אמר לכם והוא דר יחידי ואין דר שם לא גוי ולא ישראל אחר כי אם הוא והמציל דמדינא כהא. גוונא אפי' לא יאמר לכם י"ל מהפקירא מצד ייאוש בעלים דכה"ג ל"ש טעם הב"ח ולא טעם מ"א שבס"ק י"א מ"מ מדינ' דמלכותא ומנהג ל"מ ייאוש: