מחצית השקל על אורח חיים שכה:ט

(ס"ק ט) יש אוסרי' כו. אע"ג דהגוי שהדליק כו' ל"ג ר"ל דקי"ל דישראל מותר להשתמש לאורו דל"ל שמא ירבה בשבילו דנר לא' נר למא' מ"מ ניחש שמא יאמר כו':

במידי דאכילה גזרי טפי כו' דמידי דאכילה דלהוט יותר יש לאסור כן הוא ל' המרדכי פ"ג דערובין בשם הר"י מפרי"ש:

וא"ל שמא נתלשו כו' ומוקצים הם ויש שבח עצי מוקצה בפת כדאי' בפסחים דף כו ע"ב ובי"ד סי' קמב דאם אפה פת בעצי ערלה ובקשים של כלאי הכרם דאסור מה"ט ומוקצה מותר בהנאה ר"ל דלא אמרי' יש ש"ע בפת והוי כאלו אוכל האיסור אלא כאלו נהנה מן האיסור ולכן דוקא באפה אצל עצים האסורי' בהנא' אסור הפת אבל מוקצה דמותר בהנא' ל"ל משום שבח עצים בפת ובפסחים דכ"ו משמע דאסור לבשל בע"מ הבינו האחרונים דכוונות מ"א להוכיח דלא כדברי התוס' דפליגי בפסחים רבה ור"ח באופה מי"ט לחול ר"ח אמר לוקה ורבה אמר אינו לוקה דאמרי' הואיל אי מקלעי ליה אורחים חזי ליה האי פתא ע"ג דהשתא ליכא אורחים מ"מ לא לקי ואותבי' עליה מדתניא המבשל גיד הנשה בחלב בי"ט ואוכלו לוקה חמש ותני ר"ח חייב שתים על אכילתו ושלש על בשולו שתים על אכילתו א' אכילה ג"ה ב' אכילת בב"ח וג' על בישולו א' משום הבערה ב' משום בישול י"ט שלא לצורך ג' משום בישול בב"ח דאפי' בחול לוקה עליו א"א דאמרי' הואיל על הבערה לא ליחייב דהא חזי' לצורכו. ומשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה דהיינו שבישל בעצי מוקצה ופריך וכי מוקצה דאורייתא ומשני אין ס"ל מוקצה דאורייתא ע"כ דברי הגמ':

והבינו האחרונים דהמ"א ס"ל דלוקה על שבישל בעצי מוקצה משום שבח עצים בפת וכ' ע"ז בס' ת"ש וז"ל ודבריו תמוהים דהתם לא אמרי' הכי אלא למ"ד מוקצה דאורייתא כו' דמשמע דכל דבר צריך הכנה. וכיון דצריך הכנה מיקרי מלאכה ואסור משום ל"ת מלאכה כו' אבל לדידן דקי"ל מוקצה דרבנן ודאי דשרי ליהנות מעצי מוקצה וברייתא שלמה היא ליקט גוי עשבים לצורך בהמתו מאכיל אחריו ישראל כמ"ש סעיף יא. ואפשר דמ"א רומז לזה במ"ש עסי"א עכ"ל אני לא הבנתי דבריו דמחלק בין אם מוקצה אסור מן התורה או מדרבנן לענין איסור הנאה ולענ"ד לא ידעתי לחלק דכל מה שאסור למ"ד מוקצה דאורייתא ג"כ אסור למ"ד דרבנן ומ"ש וברייתא שלמה היא דמוקצ' מותר בהנאה קושיא זו היא לפי מה שהבין דכוונות מ"א להוכיח דמוקצ' אסור בהנאה:

אבל באמת גם לפי הבנתו בדברי מ"א ודאי דמודה מ"א להתוס' דהמוקצה מותר בהנאה אלא בזה חולק על התוס' דהתוס' ס"ל דמאי דאמרי' יש ש"ע בפת ל"מ רק שנהנה מן האיסור ולכן במוקצה אין לאסור משום ש"ע בפת ומ"א הוכיח לפי דעתו דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן לענין איסור הנאה ואפי א"א דמוקצה דאורייתא ע"כ מותר בהנאה כדמוכח מהאי ברייתא גופה שהביא בס' ת"ש וע"כ הא דלוק' שם משום שבישל בעצי מוקצה הטעם דיש ש"ע בפת ה"ל כאוכל האיסור וא"כ ה"ה אי מוקצה דרבנן יאסר משום ש"ע בפת מדרבנן:

גם בס' חמד משה ראיתי שכ' על דברי מ"א הנ"ל דלא דק וכ' דאיך א"ל לפי מאי דמסיק שה עייל עצי מוקצה דלוקה משום ש"ע בפת הא פסק הרמב"ם דאין לוקי' אם נהנה באיסורי הנאה (וע' במשנה למלך בהל' יסודי התורה) ולפמ"ש לדחות דברי הת"ש גם זה נדחה דאדרבא מזה הוכיח מ"א דע"כ מאי דאמרי' יש ש"ע בפת הוי ליה כאלו אוכל האיסור דעל הנאה לא לקי אולם עוד הקשה בס' ח"מ דאיך א"ל דלוקה משום ש"ע בפת א"כ איך תני ר"ת שתים על אכילתו ושלשה על בשולו הא השתא הוי להיפך ג' על אכילתו א' משום ג"ה ב' בב"ח ג' שבת עצי מוקצה בתבשיל ושתים על בשולו בישול י"ט ובישול בב"ח וכה"ג הק' הש"ס גופיה על תי' אחר ע"ש אע"כ דאינו לוקה משום ש"ע אלא משום טלטול מוקצה לפי הס"ד דמוקצה דאורייתא וכתב שכן משמע מלשון רש"י עכת"ד. ובאמת הא תיובתא וצריכה לפנים. אולם לענ"ד אני אוסיף להקשות כי הם לא בעי כ"א לדחות ראיי' מ"א ולענ"ד אדרבא מוכח משם דלא כמ"א דאין לאסור בבישול בעצי מוקצה משום ש"ע דאלת"ה מי הכריח לש"ס לו' אפיק הבערה כו' והוצרך לו' דס"ל מוקצה דאורייתא הל"ל דמוקצ' דרבנן ולא נימא אפיק הבערה אלא אדרבא חייב משום הבערה אלא דמיירי שבישל בעצי מוקצה והשתא ל"ל אהבערה לא לחייב הואיל וחזי לצורכו דהא כיון דהם עצ"מ אסור לבשל בו צרכיו ניהו דמוקצ' דרבנן עכ"פ אסור לבשל בו והוי הבערה שלא לצורך גם לפי דמשני אפיק כו' וס"ל מוקצה דאורייתא ילקה שש ג' משום אכילה וג' משום בשולו בישול י"ט ובישול בב"ח ובישול בעצי מוקצה דהיינו שנהנה או אוכל או מטלטל עצי מוקצה דהוי דאורייתא אע"כ מותר לבשל בעצי מוקצה וא"כ א"ש דאינו חייב על הבערה בין מוקצה דאורייתא או דרבנן. הואיל וחזי לצורכו. לכן נלע"ד דמ"ש במ"א ובפסחים כו משמע דאסור לבשל כו' תיב' דאסור הוא ט"ס וצ"ל דמותר לבשל והוסיף ע"ד התו' דמדברי תו' אינו מוכח כ"א כשכבר בישל בו מותר דהא כתבו דבריהם על פת שכבר אפה הגוי אבל אכתי לא שמעינן דמותר לכתחלה בי"ט לבשל בעצי מוקצה כשא"צ לטלטל ושורפן במקומן ועז"כ מ"א דבפסחים מוכח דמותר לבשל כו' ר"ל אפי' לכתחלה והיינו הוכחתו הנ"ל דאל"כ חייב על ההבערה דהא לא חזי לצורכו דהא עכ"פ לכתחלה אסור לבשל בו וכנ"ל אלא ע"כ דאפי' לכתחלה מותר: