מחצית השקל על אורח חיים שכה:ו

(ס"ק ו) לתת כו' כמ"ש סעיף א' דאז ישראל עביד עקירה:

כוונת המרדכי וז"ל כשע"פ חל בשבת י"מ שאסור ליתן מותר החמץ לגוי שיוליכנו לחוץ וי"מ דלהשים לפניו והוא יקחם מותר ונראה דלדידן דל"ל ר"ה דאורייתא מותר ליתן להם אפי' ביד ואפי' ידוע שיוליך לחוץ:

וכבר היה מעשה ברענגשפו"רג ששלח עירון כו' והתוס' כתבו דאסור ליתן ליד גוי דהוי עקיר' וכן לתת לו משכונו אם לא יטלנו דרך מלבוש עכ"ל. וכתב הרב"י דע"כ צ"ל דמה שהביא מרדכי דברי התו' דר"ל דהתו' חולקים ואוסרים אפי' לדידן דל"ל ר"ה דהכי דייק לישני דהתו' דמיירי בזמן הזה (ע"ש בהרב"י ההכרח) דזה ליתא דהא המרדכי ההיתר שכ' כ"כ בשם א"ז ובהג"מ מבואר דא"ז לא התיר אפי' לדידיה כ"א במקום מצוה כמו חמץ בער"פ או משום דרכי שלום כעובדא דעירון ששלח כו' וכה"ג אפשר גם התו' מודים והתו' שאוסרים מיירי בסתם היכי דליכא מצוה וליכא ד"ש אלא ע"כ מה שהביא המרדכי דברי התוס' ללמוד מדבריהם אפי' החפץ של גוי אלא שהוא ממושכן ביד ישראל דאין הגוי רשאי ליטלו בלי רשות ישראל איכא מראית העין וכמ"ש התו' וכן לתת לו משכונו כו' אבל מ"א מפרש דכוונת המרדכי במ"ש דברי התו' דמדבריהם מבואר דאי נותן הישראל בידו ממש מלבד איסור מראית העין איכא איסור אחר דהיינו שהישראל עושה עקירה ולכן אף ע"פ דבמקום מצוה או מפני ד"ש מותר ליתן לגוי לא הותר שהישראל יתנו בידים כיון דאפשר לקיים המצוה וגם לתקן הדרכי שלום בלא"ה שיצוה לגוי שיטלנו ניהו דהוצרכו להתיר כה"ג איסור מ"ה אבל איסור עקיר' דאין צורך להתיר למה נתיר לו וכמ"ש מ"א אח"ז:

ל"ל ר"ה ועסי' שמ"ה סעיף ז' הביא מחלוקת הפוסקים בזה אי לדידן ל"ל ר"ה: