מחצית השקל על אורח חיים רעא:כו

(ס"ק כו) אחר שקידש כדי שלא יפסיק כו' לכאורה דבריו אין מובנים לי שנתן טעם אחר ממה שכ' הרב ב"י דמשמע מדברי הרב ב"י דטוב יותר לקדש על יין מעל פת לכן יטול ידיו אחר קידוש דאם יטול ידיו תחלה גלי דעתיה כו' ויהיה צריך לקדש על הפת. ומ"א כ' הטעם משום הפסק וגם באמת הם שני שיטות בש"ס והוא פרק ער"פ דף ק"ו א"ר ברונא אמר רב הנוטל ידיו לא יקדש אמר ליה רבי יצחק זמנין סגיאין הוי קאימנא קמיה דרב זמנין דחביבא ליה חמרא וקידש אחמר' זימנין דחביבא ליה ריפתא וקידש אריפתא ופירש הרי"ף דרב ברונא הוי סבירא ליה אין מקדשים על הפת. ולכן אמר הנט"י לא יקדש כיון דנטל ידיו על כרחך לא לצורך שתיית היין דהאמרי' הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ע"כ גלי אדעתיה דתאב לאכילה ורוצה לאכול מיד ונט"י משום פת ובזה גילה דעתי' דחביבה ליה רפתא ולכן א"א לקדש על יין דהא צריך להקדים החביב והוא הפת ועל הפת סבירא ליה דאין מקדשי' לכן אמר דלא יקדש אלא ישמע קידוש מאחר ויוצא בו וא"ל ר"י זימנין כו' ומקדש אריפתא אלמא דמקדשין על הפת וכתב הרי"ף ניהו דאדחי דברי ר"ב וקיי"ל דמקדשי' על הפת מכל מקום בזה דבריו קיימין דצריך לקדש על החביב ואם נט"י גילה אדעתיה דריפתא חביבה ליה וצריך לקדש עליו והן לכאורה דברי הרב בית יוסף בש"ע פה אולם רשב"ם מפרש דברי ר"ב נט"י לא יקדש דהקידוש הוי הפסק בין נטילה לאכילה. לכן אם נט"י לא יקדש אלא ישמע מאחרים וזהו לא הוי הפסק. ואמר ליה ר' יצחק זמנין כו' ומקדש אריפתא ובוודאי נוטל ידיו תחלה ועל כרחך דהקידוש לא הוי הפסק בין נטילה לאכילה והטור הוסיף דר"ב משמיה דרב דס"ל דיש קידוש שלא במקום סעודה ואין קידוש מצורכי סעודה לכן הוי הפסק. אבל לדידן דקיי"ל כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה והוי קידוש מצורכי סעודה ולא הוי הפסק ומ"מ כ' רשב"ם דלכתחלה דיש ליטול אחר קידוש כב"ה בברכות דסבירא ליה מוזגי' את הכוס ואח"כ נוטלים לידים דלכתחלה אין להפסיק במזיגה ה"ה הכא לכתחלה אין להפסיק בקידוש ור"ת סבירא ליה דאפילו לכתחלה מותר ליטול ידיו תחלה ול"ח להפסקה אפי' לכתחלה ומזיגה שאני דמיירי מזיגה בחמין וצריך דקדוק הרבה שלא יחסר והוי היסח הדעת טובא עוד כ' תי' אחר ע"ש עכ"פ לכאורה נראה דהרב בית יוסף העתיק שיטת הרי"ף ומ"א העתיק עליו שיטת רשב"ם וטעמו:

ונלע"ד דהוי קשיא למ"א עפ"י דברי הרב בית יוסף בספרו הארוך בסי' רע"ב שכ' דמוכח מדברי ר"ב הנ"ל וכ"כ הרמב"ם להדיא דאי חביבא ליה ריפתא אפי' יש לו יין מקדש על הפת אע"ג דמצוה מד"ס לקדש על היין מ"מ חביב עדיף ואם כן סתם בני אדם שמתאוים יותר לאכול מלשתות ה"ל לקדש על הפת ותי' וז"ל ושמא י"ל שאע"פ שאם רצה להקדים החביב לקדש על הפת הרשות בידו מ"מ כשאינו מקדים החביב ומקדש על היין כיון דמצוה מדברי סופרים לקדש על היין ש"ד עכ"ל הרב"י ולפ"ז קשה למה כ' פה אחר שקידש כו' וא"כ נט"י קודם קידוש גלי אדעתיה דרפתא חביבא לי' ולא יקדש על היין כו' ולמה לא יקדש על היין ניהו דפת חביב מ"מ רשאי לקדש על היין כיון דמצוה מד"ס לקדש לכתחלה על היין ומהכרח זה הוי ס"ל למ"א דהרב"י ניהו דהעתיק פי' הרי"ף מ"מ מסכים לדינ' לדברי רשב"ם דהקירוש הוי הפסק וכמו שהוכיח רשב"ם מהא מוזגים את הכוס ולכן צריך לקדש על הפת והא דאיצטריך לומר דגלי אדעתיה דפת חביבא ליה דבלא"ה ניהו דאיכא למיחש אם יקדש על היין יהיה הפסק מ"מ הלא אין זה הפסק גמור וביותר לדידן דקי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה דהוי קידוש מצורכי סעודה אלא דמ"מ לכתחלה אין להפסיק אפי' בקידוש וראוי לקדש על הפת אלא שנגד זה יש סברא לקדש על היין משום דמצוה מדברי סופרים לקדש על היין וכמ"ש הרב"י כנ"ל מכדי הסברות שקולים וס"ד אם ירצה רשאי לקדש על היין לכן כ' דגלי אדעתי' דרפתא חביבא ליה וא"כ בלי חשש הפסק לקדש על היין או על הפת שקולים דפת יש לו מעלה דחביב ויין יש לו מעלה דמצוה מד"ס לקדש על היין וכיון דיש סברא נוספת לקדש על הפת משום הפסק לכן יש לקדש על הפת:

ובני ביתו נוטלים כו' אולם לפמ"ש מ"א ר"ס קנ"ג הבאתי דבריו בסי' זה סק"ב דטוב שגם השומעים יאמרו מלה במלה עם המקדש א"כ גם ב"ב יטלו אחר הקידוש וכן כ' בספר ת"ש: