מחצית השקל על אורח חיים רנב:ב

ס"ק ב משום מבשל משמע דאם הוא מבושל כ"צ מותר כמ"ש סי' שי"ח. וכתב ע"ז בספר ת"ש וז"ל ודבריו תמוהים דאיך עלה על דעתו להבין מדברי המחבר דס"ל דשרי כשהיא מבושלת כ"צ והראה מקום למ"ש סי' שי"ח סעיף י"ח והא שם כתב המחבר להדיא דבקדירה הוא דשרי כשמבושלת כ"צ אבל בצמר ליורה אפי' נתבשל כ"צ אסור ע"ש. וכתב הרא"ש הטעם דמשום דסממנים צריכים בישול הרבה אי נמי משום צובע כי כשהוא מגיס מכניס הצבע בצמר (ר"ל אפי' נתבשל ונצבע כ"צ מ"מ יש בו משום צובע) והטור והמחבר תפסו תי' א' לכן כתב הטעם משום בישול ואפי' נתבשל כ"צ אסור גם יש לתמוה על מ"א בסי' שי"ח שכתב על דברי המחבר הטעם משום צובע והאיך נעלם ממנו דברי המחבר שכ' כאן טעמא דמבשל והיא תימה רבה על חכם שכמותו על שגגתו אשר שגג בזה עכ"ל ספר ת"ש וא"א בע"ה לפע"ד אעשה שיהיו דברי חכם קיימים ע"פ מ"ש הרב"י בסי' שי"ח ע"ד הטור שכתב שם כל זמן שלא נתבשל כ"צ אפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי מ"מ יש בו משום בישול ולמה כתב שלא כדברי הרא"ש פרק כירה שכ' וז"ל ומסתברא דעד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי כל המקרב בישולו חייב. ואם הגיע למב"ד אם נצטנן והרתיחו חייב עכ"ל ולמה כתב הטור אפי' הגיע למאכל בן דרוסאי יש בו משום בישול עד שיתבשל כ"צ ומ"ש הרב"י וז"ל בספר זה שבא לפסוק הלכה למעשה לא רצה לסמוך על סברת הרא"ש דאין לה ראיה כו' וגם מאי דמשני אמאי דפריך פ"ק דשבת והלא מגיס שנוי דחיקי נינהו ר"ל דהרא"ש אחר שכתב ומסתברא דעד שלא הגיע כו' כתב וז"ל והא דפריך פ"ק דשבת והלא מגיס אפי' ביורה רותחת (ר"ל דפריך הש"ס אהא דהתירו ב"ה לתת צמר ליורה ע"ש סמוך לחשיכה ואמאי ניחוש דלמא מגיס בה ומשני ביורה עקורה וטוחה) ועז"כ הרא"ש ב' תירוצים שאני סממנים שצריכים בישול לעולם או משום צובע עכ"ל הרב"י ור"ל כיון דהאי שנויי דחיקי נינהו לא סמך הטור עליהן ולכן כתב דאעפ"י שהגיע למב"ד יש בו משום בישול עד שנתבשל כל צרכו ועריין רותח ותו לא קשה מידי מקושיית הש"ס וניחוש דלמא מגיס וכן משמע מלשון הרא"ש שהקושיא מקושיית הש"ס והלא מגיס לא הקשה כי אם אחר שכ' ומסתברא דעד שלא הגיע כו' כנ"ל. משמע דמעיקרא דהוי ס"ד כ"ז שלא נתבשל כ"צ יש בו משום בישול לק"מ דשם ע"כ מיירי דעדיין לא נתבשל כ"צ דהא ב"ה מתירין לתת הצמר ליורה עם השמש ובזמן מועט כזה א"א שיתבשל כ"צ. וגם לולי שני תירוצי הרא"ש אם נתבשל כ"צ גם ב"ש היו מודים דהא ב"ש אומרים אין נותנין צמר אלא כדי שיקלוט העין מבע"י אבל כיון שקלט גם ב"ש מודה דמותר משא"כ א"א דאפי' לא נתבשל כ"א כמב"ד אין בו משום בישול א"כ מאי פריך וניחוש דלמא מגיס דלמא מיירי שנתבשל כמב"ד אע"ג שאמדו ב"ה דמותר עם השמש מ"מ יש לו שהות להתבשל כמב"ד דהיינו שליש או חצי בשולו לכל חד כדא"ל המורם מזה דהרב"י הוכיח מדס"ל להטור דאפי' הגיע למב"ד יש בו משום בישול ע"כ לא ס"ל הני תרי תירוצי הרא"ש ואין חילוק בין סממנים ובין דבר מאכל וכיון דהרב"י בסי' שי"ח סעיף י"ח נמשך בזה אחר הטור דבשאר מאכלים יש בהם משום בישול אפי' הגיע למב"ד עד שיתבשל כ"צ ע"כ דגם הרב"י ס"ל דאין חילוק בין מאכל לסממני' ולכן כתב מ"א גם הכא אם נתבשל כ"צ לא גזרינן שמא יגיס בה ולכן כתב מ"א אבל להתוספות והרא"ש דהכא אסור מכל מקום משום צובע היינו דהא הרא"ש דס"ל ב' תירוצי דידיה לחלק בין מאכל לסממני' ולכן בסממני' אפי' נתבשל כ"צ יש לחוש שמא יגיס. והא דשינה מ"א מל' המחבר דהמחבר נקט משום מבשל והמ"א נקט משום צובע דהא לחד תי' הרא"ש יש בו משום בישול י"ל דטעם צובע גם התוס' דף י"ח כתבוהו אבל מבשל לא כ' כ"א הרא"ש אבל התוס' משמע דס"ל דדוקא משום צובע יש לחוש לכן כיון שכ' התוס' והרא"ש והזכיר גם התוס' נקט צובע דא"ש גם להתוס'. והא דאסר הרב"י בסי' שי"ח אבל צמר ליורה אע"פ שקלט העין אסור להגיס בה משמע דס"ל תירוצי הרא"ש הנ"ל גם מ"ש בספר ת"ש על מ"א שם שכ' משום צובע כנ"ל חדא יתיישב באידך והוא משום דלמ"א הוי קשיא ליה מדס"ל להב"י דבמאכל כ"ז שלא נתבשל כ"צ יש בו משום בישול כהטור ע"כ לא ס"ל שני תירוצי הרא"ש ואין חילוק בין מאכל לסממני' ולמה כ' בצמר ליורה אסור להגיס כו' ולכן כ' מ"א משום צובע וא"ש וכמו שאבאר בע"ה דהרב"י בסי' שי"ח כ' על מ"ש דהטור חולק על אביו וז"ל וא"ל דרבינו פסק כסברת הרא"ש דע"כ לא קאמר הרא"ש שיש חילוק בין הגיע למב"ד ללא הגיע אלא לענין חיוב חטאת אבל איסורא מיהו איכא אפי' הגיע למב"ד ז"א דאם אית ביה משום בישול חיובא נמי איכא ואי לית ביה משום בישול אמאי מיתסר כו' אלא כמ"ש תחלה עיקר עכ"ל הרב"י. וי"ל דוקא לענין בישול שייך קושית הרב ב"י ממ"נ אבל לענין צביעה שפיר י"ל אם הגיע למב"ד שוב לית ביה משום צובע שיהי' חייב חטאת אבל מ"מ אסור מדרבנן והיינו דבאמת אין בו משום צובע מ"מ מדרבנן אסור דהוי כמתקן הצמר וכמ"ש מ"א בסי' ש"מ ס"ק ז' בשם הרמב"ם המעביר דיו ע"ג סקרא חייב כו' דיו ע"ג דיו כו' הרי זה פטור וכל איסורי דשבת פטור אבל אסור. וה"ט כיון שכבר נכתב בדיו אין בו משום כתיבה אלא פעל ע"י העברת דיו שנית שמאירים האותיות יותר וה"ל מתקן ואסור מדרבנן וכ"מ בשבת דף ק"ד ע"ב וכ"מ ממה שכ' מ"א בסי' שכ"ח ס"ק נ"ב על מ"ש המחבר אסור להניח בגד על גבי מכה שמוציאה דם מפני שהדם יצבע אותו וכ' מ"א ואע"ג דמקלקל פטור מ"מ אסור ונ"ל דבגד אדום פשיטא דאסור ר"ל דהוי מתקן ואע"ג דכבר אדום הוא מ"מ מה שנצבע ע"י הדם מאיר האדמומית יותר יש בו איסור דרבנן משום מתקן וה"ה הכא ובזה אתי הכל על נכון דהכא דאוסר הרב"י אי אינה טוחה משום גזירה שמא יגיס ע"כ מיירי דוקא בלא בישול כ"צ אבל בישול כ"צ מותר דלמאי ניחוש אי משום בישול כיון שנתבשל כ"צ אין בו משום בישול דל"ל תירוצי הרא"ש דאין חילוק בין מאכל לסממני' ואי משום צובע דבזה י"ל דמודה הרב"י דאפי' נתבשל כ"צ מ"מ יש בו משום צובע כנ"ל מ"מ היינו מדרבנן אבל חיובא ליכא. וא"כ למה יאסר באינה טוחה משום רגזרינן שמא יגיס הא הו"ל גזירה לגזירה דהא אפי' מגיס ליכא רק איסורא דרבנן כנ"ל משא"כ לקמן סי' שי"ח שכ' הרב"י דאסור להגיס בצמר כו' אפי' נתבשל כ"צ היינו מדרבנן מ"מ אסור דמדרבנן אסרינן לעולם בסממני' דהוי עכ"פ מתקן ולכן הוצרך מ"א שם ליתן טעם בסי' שי"ח משום צובע דלענין בישול אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן וכמ"ש הרב"י ממ"נ כנ"ל ובזה אתי הכל על נכון: