מחצית השקל על אורח חיים רמד:יח

(ס"ק יח) להשכיר כו' וז"ל הג"א כו' לפי שהגהת רמ"א נובע מדברי הרב"י שהבין כן מהג"א לכן הביא מ"א דברי הג"א ומפרש דבריו דלא כהרב"י ועפ"ז מקשה על הרמ"א כאשר יתבאר:

נ"ל פשוט כו' לפי מה שהבין הרב"י וב"ח בסי' רמ"ה דמ"ש הג"א ישכיר את הגוי כו' שר"ל שישכיר לגוי מכס השבתו' כמו שכ' רמ"א ולפ"ז מוכרח לפ' מ"ש אח"ז כללא כו' ואסור ליהנות ממנו בשבת ושלא בשכירות דהני תיבות שלא בשכירות קאי אדלעיל על מ"ש ואסור כו' דהיינו שלא בשכירות ולפ"ז כ' הרב"י דתיבת אסור בתרא שכ בהג"א ט"ס הוא כי הוא שפת יתר ולזה כ' מ"א נ"ל פשוט כו' דלא כהרב"י ולפ"ז לא יהי' תיבת אסור בתרא מיותר:

ואסור ליהנות כו' פי' אע"פ כו' ר"ל דהשתא דאסור ליהנות מ"ש הג"א קאי אדלעיל כשהוא בשכירות דניהו דגוף השכירות והענין מותר מ"מ מה שניתן לו במכס כגון דבר מאכל אסור לישראל בשבת ואח"ז כ' שלא בשכירות אסור ר"ל גוף הענין אסור וא"כ תיבת אסור בתרא אינו מיותר וכ"ז לפי פי' מ"א דהתירא דהג"א היא היתר של המרדכי שהביא הרב"י שא"ל כשתגבה מאה כו' א"כ גוף המכס שייך לישראל וניתן לישראל וע"ז כ' הג"א דמ"מ אף שהענין מותר מ"מ אם ניתן עבור המכס דבר מאכל לא יהנה ישראל ממנו:

אבל לפי הבנות הרב"י שכוונ' הג"א כמ"ש רמ"א שישכיר המכס לגוי והמכס יהא שייך לגוי והגוי יתן לישראל דבר קצוב וא"כ ל"ל מ"ש ואסור ליהנות שר"ל מה שניתן עבור מכס דבר מאכל לא יהנ' ממנו ישראל בשבת דמאי שייכות לישראל בעל המכס למכס הניתן יותר מישראל אחר דהא המכס גופיה שייך לגוי לכן פי' הרב"י האי ואסור ליהנות כפירושו כנ"ל ולכן אסור בתרא ט"ס ומביאו סי' רנ"ב סעיף ד' בהג"ה:

והשתא צ"ע. ר"ל כיון דהתירו של רמ"א אינו מבואר בפוסקים ראשונים להדיא לא מצינו רק התירא של המרדכי וקבלת אם תגבה מאה כו' ומהיתר זה אין ללמוד התירא של רמ"א י"ל דבשלמא כששוכר הגוי בקבולת כו' ר"ל היינו התירא של מרדכי:

שכר שבת בהבלעה תיבת בהבלעה לאו דוקא דהא אפי' קובע לו מלאכתו בשבת נמי מותר וכמ"ש מ"א ס"ק י"ז וכנ"ל אלא ר"ל דדומה להבלעה דהא מה שאינו נקרא שכר שבת כשמשכיר בהבלעה דהיינו לכל שבוע או לחדש אע"ג דמ"מ נוטל שכר שבת דהא ידעי' אם לא היה מניחו לעשות בשבת הי' פוחת משכר שקצב לו ועי"ז שמניחו ומשכירו גם לשבת נותן לו שכירות יותר מ"מ מותר כיון דאינו מזכיר בשכירות את יום השבת וכן בקבולת אם תגבה מאה כו' ג"כ אינו מזכיר יום השבת ובזה דומה להבלעה ואינו שכר שבת:

וזה אסור אפי' במקום פסיד' ר"ל דרב"י גופיה הקשה קושי' זו דה"ל שכר שבת ותירץ דמשום פסיד' התירו וע"ז כ' מ"א דשכר שבת אפי' במקום פסיד' אסור:

דלפעמים איכא פסידא יותר כו' ר"ל דלא תחלק דוקא מרחץ דההפסד הוא מניעת ריוח זה לא מיקרי פסידא כ"כ משא"כ מכס דצריך לשלם למלכות מס עבור קבלת המכס ואם לא יגבה המכס יפסיד מכיסו המס הרי זה מיקרי יותר פסידא:

לא יהי' הפסד מכיסו ר"ל כשיצרף כל המכס שמקבל כל ימי החול אפי' בלי שבת לסוף השנה יעלה כפי המס שצריך ליתן או יותר ולא יפסיד מכיסו:

דחשבי' כל יום בפ"ע דרך משל אם נותן מס לשנה דהיינו לשס"ה ימים שס"ה זהובים לא חשבי' השס"ה ימים והשס"ה זהו' יחד אלא אמרי' כל יום צריך ליתן א' זהוב א"כ כשלא יקבל מכס ביום השבת יפסיד א' זהו' מס מאותו יום אע"ג שאם יצטרף מה שקיבל מכס בימי החול מלבד השבת ג"כ עולה שס"ה זהובים כי גבה מכס כל יום יותר מא' זהוב אמרי' דבשאר הימים הרויח ואין להם צירוף עם השבת ועכ"פ בשבת הפסיד א' זהוב מס של אותו יום:

אכן נ"ל כצ"ל. ר"ל דניהו דהרב"י חשבו לשכר שבת ועי"ז הוצרך לדחוק דהותר משום פסידא וכמ"ש מ"א אבל המ"א ס"ל דבלי פסידא מותר משום שכר שבת דכאן לא מקרי שכר שבת דהא אין הגוי נותן לו שכירות כו'. ל' שכירות ליכא כ"א כשמשכיר לו דבר שיש בו ממש כגון כלי או קרקע וכדומה משא"כ במכס אין דבר שישכיר לו כ"א הורמנא דמלכא:

וזה שכ' רמ"א ול"ח כו' ש"מ דלא ס"ל כהרב"י דזה מקרי שכר שבת דהא לפ"ד הרב"י שני דברים הותרו כאן משום פסיד' א' דל"ח שיאמרו לצורך ישראל עושה ב' דל"ח לשכר שבת וא"כ למה כ' רמ"א ול"ח שיאמרו כו' משום פסידא ושביק חשש שכר שבת והכי מבע"ל לו' ול"ח שיאמר כו' וגם ל"ח לשכר שבת משום פסידא א"ו דס"ל דהכי לא הוי שכר שבת ובלי פסידא הוי מותר משום שכר שבת וא"צ לטעם פסידא כ"א שלא יאמרו כו' ובס' ת"ש הקשה מלקמן ס"ס ת"נ במי ששכר רחיים ולוקח בשכרו מדה שכר או מאל"ץ דא"א למוכרו קודם פסח לגוי משום דהוי דבר שלב"ל וכמ"ש ט"ז שם וכ"כ מ"א שם דא"א בענין אחר כ"א שימכור לגוי קודם פסח הרחיים גופיה והכא דא"א למכור לו כ"א הורמנא דמלכא ואין קנין חל בזה ע"ש מ"ש תיקון ולענ"ד אפשר דלא דמי הכא לחמץ בשלמא בחמץ אם אין הקנין חל א"כ ה"ל חמצו של ישראל וקעב' ישראל אבל הכא אין איסור כ"א דנראה כשכר שבת לכן בהבלעה מותר דאינו נראה כשכר שבת אע"ג דמ"מ מקבל שכר שבת כנ"ל וה"ה אם מכרו לגוי ניהו דבדינינו אין הקנין חל מ"מ הגוי מחזיק בשכירות לפי דיניהם (ואע"ג דאין אנו הולכים בתר דיניהם כמ"ש מ"א סי' תמ"ח) מ"מ שוב אינו נראה כשכר שבת: