מחצית השקל על אורח חיים רט:ג

(ס"ק ג) לקח כו' אע"ג דאמר כהוגן מ"מ כ' לשון י"א דהרמב"ם חולק וס"ל דאזלינן בתר הכוונ' אע"ג דהאמיר' היה כהוגן כ"ש כאן שחלק הרמב"ם:

אבל אם סבר שהוא כו'. ר"ל לא תטע' ניהו דהוכיח מ"א דהש"ע מיירי שידע שהוא מים דאי לא ידע הרמב"ם חולק וה"ל לכתוב וי"א וס"ד דמ"מ לדידן דלא קי"ל כהרמב"ם וכמ"ש בס"ק א' א"כ אפי' לא ידע יצא ע"ז כ' מ"א דלא כן דמלבד הרמב"ם בלא ידע לא יצא לכמה פוסקים:

לא יצא לכמה פוסקים כצ"ל דלא כמו שהגיהו בדפוס חדש לא יצא וכ"פ התו' והמרדכי כו'. ומ"ש מ"א סק"א אבל אם סבר שהוא יין ואמר בפה"ג לא יצא לכמה פוסקים אין כוונתו דקי"ל הכי דאדרבא לקמן סי' תפ"ז כ' וז"ל רוב הפוסקים ס"ל אע"פ שלא ידע שהוא י"ט יצא כיון דנזכר וחתם כדין עכ"ל משמע שדעתו לפסוק דלא כהמחבר אלא אפי' לא ידע יצא. וכן פסק הפר"ח לקמן אע"כ דכוונת מ"א דכמה פוסקים ס"ל בלא ידע לא יצא והוא דעת המחבר אבל מ"א לנפשי' לא ס"ל כן:

התוספות ומרדכי כו' ר"ל התוס' פסקו האבעיא לחומרא וגם כתבו בפי' דאי לא ידע לא יצא. וכן המרדכי ורש"י דלרש"י לא הוזכר כלל בש"ס אי התחיל לחתום שלא כהוגן דמקילים והאיבעי' לרש"י היתה אם אמר כהוגן אלא שהכוונה שלא כהוגן א"כ אם התחלת החתימ' שלא כהוגן וגם לא ידע דהוי הכוונ' שלא כהוגן וגם האמיר' ודאי דלא יצא ולרמב"ם כבר כתב לעיל דאפי' היתה האמירה כהוגן רק הכוונ' שלא כהוגן לא יצא כ"ש כשגם האמיר' היתה שלא כהוגן:

וכ"כ סי' תפ"ז ס"ח אחרי כו' ר"ל אם סיים בי"ט בברכה רביעית דהיינו והשיאנו מקדש השבת וחזר בו תכ"ד וסיים מקדש ישראל והזמנים יצא מאחר שהוא יודע שהוא יו"ט:

ומ"מ קשה למה פסקו התוס' כצ"ל:

ואין לו' דס"ל מצות צריכות כו' כמ"ש התוס' שם וז"ל והקשה ר"י מקינון מאי קמבע"ל והא ודאי מצות א"צ כוונ'. והיה אומר הר"י דהיינו בשומע תפלה כו' ולא נתכוין לצאת אבל היכי דנתכוין לברך על היין ונמצא שכר ל"מ עכ"ל הרי כתב דזה גרע אם נתכוין למין אחר מאלו לא נתכוין כלל כמ"ש מ"א. אמנם צ"ב בכוונת מ"א שכ' וא"ל דס"ל מצות צריכות כוונה אי הוא כפשוטו ובכל ענין אפי' לא נתכוין למין אחר מ"מ ס"ל להתוס' כמ"ד מצות צריכות כוונה א"כ מאי קשיא להר"י מקינון והא ודאי מצות א"צ כוונה אדרב' הא להתוס' מצות צריכות כוונה ודוחק לו' דהר"י מקינון שהקשה בסוף הדיבור חולק על מ"ש התו' שם בתחלת אותו דבור דר"י פוסק האיבעי' לחומרא דר"י ס"ל מצות צריכות כוונ'. והר"י מקינון ס"ל דא"צ כוונה וביותר שנראה מלשון התו' שר"י בעל התוס' סתם תי' על קושית הר"י מקינון דהיינו בשומע תפלה כו' והא ר"י ס"ל דצריכות כוונה וא"צ לתרץ כלל קושית הר"י מקינון ואם כוונת מ"א במ"ש וא"ל דס"ל מצות צריכות כוונה דוקא כה"ג שנתכוין למין אחר א"כ הדרא קושיות מ"א לדוכתי' למה פסק לחומרא הא לדברי התו' בזה נסתפק הש"ס כהאי גוונא שנתכוין למין אחר לדידן דמצות אינם צריכות כוונה אי כהאי גוונא דאזלי' בתר כוונה הגרועה וא"כ למה פשיטא לי' להר"י לילך לחומרא בספק ברכות אע"כ צ"ל דכוונת מ"א כפשוטה דר"י פוסק כמ"ד צריכות כוונ' אפי' לא נתכוין למין אחר מ"מ לא יצא אלא במתכוין לצאת ממש ובעל האבעי' הוי ס"ל כמ"ד מצות א"צ כוונ' ולכן נסתפק אי כה"ג שנתכוין למין אחר דגרע אי יצא ולמ"ד צריכות כוונ' באמת ליכא למבעיא כלל ומ"ש הר"י מקינון מאי קמבעי' לי' הא ודאי מצות א"צ כוונה אין כוונת הר"י דקי"ל הכי אלא ר"ל הא ודאי כו' הבעל אבעי' ס"ל א"צ כוונ' דאל"כ מאי נסתפק ודאי לא יצא וכיון דס"ל לבעל אבעי' כן א"כ מאי נסתפק ודאי דיצא ונקט הר"י מקינון צד דס"ל א"צ כוונה וה"ה דהמ"ל ממ"נ בין אי ס"ל צריכות כוונה מאי קמבע"ל ודאי לא יצא ואי ס"ל א"צ כוונה ודאי יצא אלא מהאי טעמא לא נקטו כ"א צד דס"ל א"צ כוונה הואיל ומסקנ' התוס' בתירוצם כי דברי התוס' אינן דברי מקשן ותרצן. והמעתיק דברי תוס' בשעה שכ' הקושיא כבר ידע התירוץ:

ובבהמ"ז לכ"ע כו' ר"ל אפי' להרי"ף דפסק האיבעיא לקולא היינו משום ספק ברכות להקל משא"כ בבהמ"ז שהוא דאורייתא והולכים בספיקו להחמיר וכמ"ש בס"ס זה: