מחצית השקל על אורח חיים קצז:יא

(סקי"א) יכול כו' כיון שחבירו כבר אכל כו' ר"ל דדוקא ברכת המוציא אינו יכול להוציא לאחרים אם הוא אינו אוכל אע"ג דכל ישראל ערבים היינו משום כיון שהוא ברכת הנהנין לא לתהני ולא לברך כמ"ש לעיל סי' קס"ז ר"ל דוקא מצוה או ברכה שהחיוב חל ממיל' כ"א מישראל נתערב אבל חיוב שהוא מביא על עצמו שהוא רוצה ליהנות מעה"ז וכיון שאסור ליהנות מעה"ז בלא ברכה ל"ל על זה נעשו ערבות כיון שהוא עצמו גורם לו החיוב אומר לו אל תגרום לך החיוב משא"כ ברכת המזון שכבר אכל וכבר חל עליו החיוב ממילא ואין ביד האוכל לפטור א"ע מבהמ"ז ה"ל כשאר ברכת המצות שכל ישראל ערבים ולכן יכול להוציאו:

ומשמע כו' דאם הם שנים וא' מהן אינו יודע לברך בהמ"ז דכה"ג היודע יכול להוציא את שאינו יודע כמ"ש ר"ס קצ"ג:

ומ"מ בר"ס קצ"ג משמע כו' מדנקט שנים שאכלו אע"פ כו' אבל אם א' יודע והשני א"י מברך היודע כו' ולא נקט רבותא טפי דאפי' היודע לא אכל משמע דבעי' דוקא שאכל אע"ג דיש לדחות דלרבותא נקטי' דאם שניהם יודעים אפי' אכלו שניהם מצוה לחלק. מ"מ סבירא ליה למגן אברהם דזה הוי רבות' יותר דאם אחד אינו יודע יכול להוציאו אפי' מי שלא אכל וגם הוי כח דהיתירא וה"ל לאשמועי' האי חידוש' ממה דאשמעי' עכשיו דבשניהם יודעים אפי' אכלו שניהם מצוה לחלק:

וכ"מ ברא"ש בשם הירושלמי כצ"ל אבל בתוס' לא הוזכר מידי ודברי הרא"ש הביא הרב"י דלאחר שכ' הטעם דבעי' שיאכל גם הוא כדי שי"ל שאכלנו כמ"ש מ"א (ומהרש"א הקשה אם כן למה לחד דעה בעי' דוקא פת) כ' הרא"ש וז"ל אבל בירושלמי גרסי' כל מצות שאדם פטור מהן מוציא את הרבים י"ח חוץ מבהמ"ז כו' דכתיב ביה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך אפשר דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא עכ"ל הרא"ש ומשמע ליה למ"א דמ"ש הרא"ש אבל בירושלמי כו' משמע ליה להרא"ש מדברי הירו' דאין הטעם משום שא"י לו' שאכלנו דלשון הירוש' משמע לי' דמי שלא אכל אינו יכול להוציא מגזירת הכתו' וגם הא בקרא סתם כתיב ואכלת ושבעת וברכת דדריש מיניה מי שאכל יברך משמע אפי' לא אכלו רק שנים שאצ"ל שאכלנו אפי' הכי דוקא מי שאכל יברך וא"כ גם למאי דמסיק הרא"ש דאפשר דאסמכת' הוא מ"מ נשאר הדין דאפי' בשנים אין מי שלא אכל יכול להוציא חבירו והטעם כ' הב"ח בסי' קפ"ו לפרש כן דבריו כיון דבשלשה שאומרים שאכלנו צ"ל כזית עבדי חז"ל לא פלוג אפי' בשנים ע"ש:

אבל לפי מ"ש הלחם חמודות שם דכ' על מ"ש הרא"ש אבל בירוש' גרסי' כו' ור"ל דמירושלמי משמע היפך דברי הרא"ש וז"ל הל"ח מי שאכל הוא מברך וא"כ א"ל הטעם שיאכל כדי שיוכל לו' שאכלנו שאין סידור לשון הברכה מן התורה עכ"ל וא"כ א"א לו' דמטעם לשון שאכלנו שיש בנוסח הברכה מיעטו קרא דהא מן התורה אינו חייב לו' לשון שאכלנו וכיון שזהו מהוכחות הרא"ש א"כ למאי דמסיק לבסוף ואפשר דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא. שפיר י"ל דהטעם כמו שכ' הרא"ש כדי שי"ל שאכלנו וחכמים אסמכוהו אקרא. וא"כ בשנים שאין אומרים שאכלנו א"ל אפי' לא אכל לא מוציא את חברו: