מחצית השקל על אורח חיים קנד:כג

(ס"ק כג) אלא כו' כדאמרי' גבי יתמי. במס' ב"מ דף קי"ו ע"ב. ובח"מ סי' קט"ו דבע"ח גובה מן היתומים קרקע שהניח אביהם וגם השבח שהשביח אביהם אבל לא שבח ששבחו יתומים. ואם היתומים אומרים אנחנו השבחנו וב"ח אומר אביכם השביח צריכים היתומים להביא ראיה ואמרי' הטעם דהא אפי' השביחו היתומים ארעא לגוביינא קאי כמאן דגביא דמי והיינו דאפי' השביחו יתומים בע"ח גובה הקרקע עם השבח אלא שהבע"ח צריך לשלם ליתומים דמי השבח. א"כ מקרי היתומים באים להוציא מבע"ח לכך עליהם להביא ראיה וה"ה הכא כיון דעכ"פ הס"ת נשארה להנשארים פה אלא שצריכים לשלם להיוצאים וכיון דאיכא ספיקא על היוצאים להביא ראיה:

ולפי טעם אחרון אפילו הוזלו כו' ר"ל דלטעם אחרון הוי ספק אי היה דעתם לשומא מבוררת אז או כפי אשר ישוה בשעת היציאה וא"כ בהוקרה צריכים היוצאים להביא ראיה שהיה כוונתם כפי השומא בשעת היציאה וממילא בהוזלה צריכים להביא ראיה שהיתה הכונה כפי השומא שהיתה אז מבוררת משא"כ לטעם א' דליכא ספיקא א"ו היתה דעתם לשומא מבוררת אז א"כ גם בהוזלה צריכים ליתן כפי השומא ראשונה:

ונ"ל דאם היה התנאי כו' וכמ"ש בח"מ שם סי' קט"ו ר"ל דשם הובא שני דעות דיש ס"ל דוקא בעשה האב קרקע אפותיקי לבע"ח דלא מצו יתמי לסלק לבע"ח הוא דצריכים היתומים להביא ראיה דהקרקע בחזקת בע"ח קיימא כנ"ל אבל אי לא עשאה אפותיקי דיכולים היתומים לסלק לבעל חוב אז הקרקע בחזקת יתומים וצריך בע"ח להביא ראיה ולדידהו ודאי א"ש דברי מ"א כיון דהיוצאים רשאים לסלק הנשארי' אין הנשארים נקראים מוחזקים אולם י"א שם דאפילו לא עשה אפותיקי מקרי בע"ח מוחזק וצריכים היתומים להביא ראיה וכן הסכים הש"ך שם מ"מ דינו של מ"א אמת דהא הש"ך שם כתב הטעם אפי' לא עשאה אפותיקי מ"מ (חזקה) של בע"ח על הקרקע אלא שהיתומים יכולים לסלקן א"כ כל זמן שלא סלקוהו הקרקע בחזקת בעל חוב ונקראו היתומים מוציאים ועליהם להביא ראיה. וטעם זה לא שייך הכא דאותן הנשארים אינם יותר מוחזקים מן היוצא ויד שניהם שוה בס"ת:

מצא כו' ועיין בשקלים פ"ז ר"ל דתנן שם במשנה ב' מעות שנמצא בהר הבית אפי' ברגל שרוב המעות שבידי אדם אז הוא מעות מעשר אפ"ה אמרי' דהמעות חולין והן של מוצאן דאזלי' בתר רוב השנה דאז הוי רוב מעות חולין ומה בכך שהיה חולין בשעה שנפלו מן האדם מ"מ יזכה בו חצר הקדש ויהיה הקדש אלא ודאי דאין חצר קונה להקדש. כ' המבי"ט כו' בזמן לפי ערך ר"ל דרך משל אם היו תחלה שלשים איש ונתפרדו ונשאר במקום אחד עשרים ובמקום אחר עשרה אותן עשרים ישתמשו זמן כפל ממה שישתמשו בו העשרה דהיינו אם העשרה משתמשים בו שנה ישתמשו העשרים ב' שנים:

ול"נ אם נשתקע כו' כוונתו לחלוק עמ"ש המבי"ט אם יש חפצים ידועים כו' יכול כו' להוליכה כו' עז"כ מ"א דאם נשתקע שם בעליו שכלם שוין בהם כמבואר שם ביו"ד כ"ז ששם בעליו חתום עליה לא מקרי נשתקע שם בעליה. ועוד נ"ל דגם לנשים (והיינו אם היו בנות יורשות שלא ה"ל אחי'):

וטף כו' בזה חלק עמ"ש המבי"ט לחלק לפי ערך אנשים שהן מבן י"ג שנה ומעלה דמשמע דוקא אנשים ודוקא גדולים בני י"ג שנה:

כ' מ"ע כו' ועבח"מ סי' תל"ד כו' ואפשר כו' ז"ל רמ"א שם וכן בכל אונס שאירע לפועל בין ששניהם יודעים שדרך האונס לבא או ששניהם אין יודעים הוי פסידא דפועל עכ"ל והיינו טעמא כיון שהפועל בא להוציא מבע"ה לכן ה"ל לפועל להתנות תחלה וכיון דלא התנה מפסיד א"כ ה"ה הכא שגזבר ההקדש הוא מוציא ה"ל להתנות וכיון דלא התנה ראוי שיפסיד ההקדש ועז"כ מ"א לחלק דהקדש שאני:

כ' הרשב"א כו' ועבי"ד סי' רמ"ט כו' וסי' רצ"ט סעיף ג' כצ"ל דבסי' רמ"ט כ' רמ"א וז"ל מי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהיה לו לזכרון וראוי לעשות כן ופי' הט"ז שם הטעם שראוי לעשות כן לפי שכ' בסי' רנ"ט סעיף ג' דאם נשתקע שם הבעלים רשאים הצבור לשנותו אפי' לדבר הרשות ומבואר שם דאם כתוב עליו שם הבעלים מקרי לא נשתקע שם בעלים א"כ עי"ז שיכתוב שמו עליו לא יהיה רשות ביד הצבור לשנותו:

מי שי"ל בה"כ כו' עיין בתשו' ש"י סי' כ"ז כו' ויש לדמותו לאילן כו' תמצית התשו' היא אף דקיי"ל בח"מ סי' קנ"ה סעיף ל"ח אע"ג דקי"ל דאין חזקה לבה"כ מ"מ בתי כסאות שלנו שהם מכוסים י"ל חזקה אפ"ה צריך לסלק בנדון דהכא הבה"כ דהא קי"ל שם בסעיף ל"ט דאי מחזיק בדבר שידוע שאין שכנו יכול לסובלו מצד שהוא מסופק וכדומה אין לו חזקה וא"כ גם בבה"כ המכוסה אם היה מגיע לשכנו ריח רע שלא היה יכול לסובלו היה צריך לסלקו ולגבי תפלה ודאי מקרי אינו יכול לסובלו דהא המתפלל צריך להרחיק עד מקום שכלה הריח (ואף דמחיצת בהכ"נ מפסקת בין הריח מבואר לעיל סי' ע"ט מחלוקת אי מהני הפסק' לריח ונראה דעת הרב"י שתפס עיקר כדעת האומר שאין מחיצה מפסקת לריח דהביא דעה זו תחל' סתם) ואע"ג דקי"ל שם בח"מ סעיף ל"ו שאם קנו מידו או מכרן לו מהני אפי' בהיזקא דבית הכסא מ"מ בבהכ"נ אין לשום אדם למכור דבר זה לעשות בית הכסא ואפי' טוען שקנה המקום לבית הכסא קודם שנבנה הבה"כ ממי שהי' שייך לו הקרקע אז מ"מ אין לו אלא דמים שצריכים הציבור להחזיר לו מעותיו אבל עכ"פ צריך לסלק הזיקא ואם אין לו עדים ע"ז רק שהוא טוען שקנאוהו קודם צריך לסלק הזיקא ואין הקהל צריכים לשלם וזה מדמה בתשובה לדין המבואר במס' ב"ב דף ך"ד דתנן שצריך להרחיק אילן מן העיר חמשים אמה ומבואר שם הדין אם העיר קודם לאילן צריך לקצוץ ואין נותנים לו דמים ואם האילן קודם לעיר קוצץ וצריכים לשלם לו דמי האילן ואם ספק מי הוא קדם צריכים לקוץ ואין נותנים לו דמיו כיון דאפי' האילן קדם צריך לקצוץ תחלה ואח"כ יתבע דמיו דאם יהיו צריכים לשלם לו תחלה יתבטל ענין הקציצה כיון שהם רבים הוי קדרה דבי שותפי דלא חמימא ולא קרירא דכ"א סומך על חברו וכיון שהוא צריך לקצוץ תחלה כשבא לתבוע אח"כ הדמים מהקהל הוי הוא המוציא וכיון דהוא ספק אין לו כלום וכ"ש הכא דהוי לדבר מצוה עכת"ד התשו':

ברבה פ' אחרי אם אין לאדם כו' וכ"ה במדרש קהלת ע"פ ויתרון ארץ בכל כו' וכ"ה ברש"י שם וז"ל אוהב כסף לא ישבע כסף אוהב מצוה לא ישבע מהן ומי אוהב בהמון מצות רבות לו תבואה ואין באחת מהן מסויימת וניכרת כגון בנין בה"מ וביהכ"נ וס"ת נאה גם זה הבל עכ"ל. ביומא דף ע' כ"א מביא כו' לרבים ופירש"י וז"ל (אחר שקרא כ"ג ביה"כ בס"ת בסדר היום וכדתנן התם היה מביא כ"א ס"ת כו') להראות נויו של ס"ת ותפארת בעלי' שטרח להתנאות במצוה כו' עכ"ל:

ביומא דף ך"ד למה מפיסים כו' שבכל יום היו מפיסים במקדש ד' פעמים וכל פעם על ענין עבודה מיוחדת מי יזכה בה והקשה הש"ס ה"ל להפיס על כל ד' עניני עבודה בפייס א' ומשני כדי להרגיש את העזרה ופירש"י להשמיע קול המון עם רב כ"פ שהיא כבוד למלך שנאמר בבית אלקים נהלך ברגש עכ"ל:

סעודה קודם מוסף כדלק' סי' רפ"ו סעיף ג':

א' רצה ליתן בעד מצוה כו' הוא שם בסי' ע"ב והמעשה שם היה שהאחרון לא חזר בו אלא שהגבאים לא רצו למכור להשני משום שלא היה בטוח וע"ז פסק דהראשון מחויב לעכבו בסך שפסק הראשון והמותר יפסיד הצדקה ואם האחרון חזר בו לבד צריך האחרון לשלם מה שהוסיף על הראשון והשאר ישלם הראשון ואם חזרו שניהם בבת א' או אם היו ג' וחזרו השלשה בבת אחת אז תליא במחלוקת רש"י ורמב"ם וקצרתי כיון שכתב ולא נהגו כן וגם בתשובה הנ"ל כתב ג"כ וז"ל אע"פ שהגבאים נוהגים לכוף האחרון על הכל והוא לבדו צריך לשלם לצדקה כל מה שנתן הוא מכל מקום הדין דין אמת כמ"ש כו' עכ"ל אמנם אם האחרון או' שמעולם לא הוסיף על הראשון אלא שהשמש טעה וסבר שהוסיף בזה אין מנהג מבורר ולכאורה בזה יעמוד הדבר על ד"ת ועיין בתשובת פנים מאירות חלק ב' סי' ך"ה שחולק על תשובת צ"צ הנ"ל: