מחצית השקל על אורח חיים קנג:כז

(ס"ק כז) דאי לאו כו' וכ"ש כו' למכור ס"ת כו'. דשם בתשוב' ריב"ש קאי על ס"ת ואמר דאפ"ת דמכירת ס"ת מותר. ולפ"ז גם המתנ' מותרת דה"ל כמכר מ"מ לעיר רחוק' אסור דלא הוי כמכר וכ"ש למאן דאוסר המכיר' דאסור לעשות ערמה כו'. ור"ל שטעו ב' טעיות. א' דאפ"ת דהוי מתנ' ממש הא כיון דמכיר' אסור' גם המתנ' אסור' ואפי' את"ל דמתנ' עדיפא הא הכא הוו הערמה ואינ' מתנ' אלא מכיר':

ומ"מ דבריו צ"ע במה שאוסר ליתן כו' היינו לעיר רחוק' דלא ה"ל הנא' מינייהו. ואדרב' להפוך הוא לפי דעתו דמכיר' אסור'. ה"ה דמתנ' לעיר קרובה אסור' אבל לרחוק' אדרב' שרי והיא דדוקא בבה"כ לא הותר אלא מכיר' או מתנ' צ"ל הטעם דה"ל הנא' והוי כמכיר'. כיון דהלוקח ישתמש בבה"כ חול ויופקע הקדוש' מבה"כ וכדי שלא תפקע קדושתו בכדי צריכים לקבל דבר אחר שתחול הקדוש' עליה דהיינו מעות המכיר' או במתנ' ההנא' שקבלו אע"ג שגם המעות שקבלו. וכן ההנא' במתנ' שקבלו הוציאו בדברי חול. כבר כתב מ"א בשם הר"ן הטעם בס"ק כ"ט. אבל ס"ת בכ"מ שהי' בקדושת' עומדת מה לי אם היא ביד המוכר או ביד הלוקח. ניהו דלהריב"ש למוכר' אסור היינו משום שלגודל קדושת' יש בזיון אי ישתמשו במעות שנותן עבורה כ"א למצוה רבה ללמוד תורה ולישא אשה. וא"כ ה"ה מתנ' לעיר קרובה יש לאסור דא"כ מה שקבל הנא' תמורת הס"ת הי' דברי חול ואיכ' בזיון לס"ת משא"כ לרחוק' שלא קבלו הנא' אדרב' מותר דהא ליכא בזיון כלל דהא הס"ת עומדת בקדושת' בכ"מ שהיא:

דאפי' בכרכים נמכר בכה"ג. דהא הא דאסור המכיר' בכרכים משום דלמא בני העולם אינם מסכימים להפקיע קדושת' והא כה"ג אין מפקיעים קדושתה. ומה להם אי הבה"כ ביד זה או ביד זה:

ומשל רבים ליחיד כו' דהתוס' במגילה דכ"ו ע"ב הקשו אהא דאמרינן דאסור להשאיל להשכיר ולהשכין בה"כ מהא דתנן דף כ"ז ע"ב רמ"א אין מוכרים בה"כ אנא על תנאי שאם יחזרו ללוקח מעותיו יחזיר להם הבה"כ אבל ממכר עולם אסור דהוי דרך בזיון שאינה נחשבת בעיניו. וחכ"א מוכרים אותו ממכר עולם וכיון דלר"מ הותר על תנאי אם כן כשמחזירים ללוקח מעותיו והוא מחזיר הבה"כ א"כ עד עכשיו הית' ביד הלוקח דרך שאלה ואפ"ה מותר כ"ש לרבנן דמותר והא הכא אסר שאלה ושכירות. ותירצו דהא דר"מ מתיר למכור על תנאי היינו דוק' לרבים להתפלל דאין בזה זלזול אבל ליחיד בלא"ה אסור לר"מ למכור בה"כ של רבים כדתנן התם במשנ' שלפני זה והא דאסרי' להשאיל ולהשכיר היינו ליחיד דאיכ' בזיון עכת"ד ולכן כתב ומשל רבים ליחיד נמי אסור היינו להשאיל ולהשכיר דליכ' דבר אחר שתחול עליו הקדוש' אסור כדמוקי התוס' האי דאיסור שאלה כנ"ל אבל אי איכ' דבר אחר שתחול עליו הקדוש'. דהיינו מכיר' או מתנ' דאי לאו דה"ל הנא' כו' אז שרי דקי"ל כרבנן ר"ל דפליגי על ר"מ במשנה בדף כ"ד ע"ב דר"מ ס"ל אין מוכרים של רבים ליחיד אלא לרבים וחכמים מתירים אפילו ליחיד:

ומיהו דעת הפוסקים כו' וכמ"ש בהג"ה. ר"ל דלא כהתוס' אלא דשאל' ושכירות מותר אפי' ליחיד אי היחיד לא יפקיע קדושת' ויהי' גם אצלו בה"כ. והא דאסר הש"ס שאל' ושכירות היינו דומי' דמכר שהלוקח ינהג בה מנהג חול ויפקיע קדושת' לכן ניהו דבמכר מותר דחל הקדוש' על המעות. אבל שאלה ושכירות דליכ' מידי דיחול עליו הקדוש' אסור להפקיע קדושתה ולפ"ז ממילא מיושב קושית התוס' הנ"ל:

וכ"כ הרב"י מדסתמו הפוסקים ע"כ לא ס"ל כהתוס' ולכן לא חלקו בין רבים ליחיד דאי מפקיע השואל הקדוש' בכל ענין אסור ואם לא יפקיע הקדוש' בכל ענין מותר אפי' ליחיד וא"כ הא דאסרו שאלה מיירי להפקיע הקדוש' וזה א"צ לפרש דמסתמא משמע כן דומי' דמכיר' דמיירי כה"ג:

כתב במ"ב כו' דלא גרע ממתנ' דמותר מטעם דאי לא ה"ל הנא' כו' אע"ג דהאי הנא' כבר חלפה והיא דברי חול. כ"ש כה"ג שההנא' מזומנת עתה דברי קדוש' היינו בה"כ אחרת ע"ש:

אבל בלא"ה כו' ר"ל שעדיין לא בא בה"כ אחרת. אלא שלא יהי' שם הראשון קרוי עליו. דהיינו קודם מכיר' דשם בעלים הראשונים. נקראים עליה אסור:

מ"ש ממנור' כו' אע"ג דבעינן דוק' נשתקע שם בעלים היינו דאי לא נשתקע שם בעלים יכולים הבעלים שהתנדבו למחות ע"ש אבל הכא מיירי כשאין מוח':

משמע דמותר לשנות בה"כ. דהא יליף התירא למנור' מבה"כ:

ואפשר דהרא"ש מיירי כשבנו אחרת כו' וא"ל א"כ איך יליף מיניה היתרא למנור' הא בה"כ לא הותר אלא כשבנו אחרת לזה הביא מ"א דברי הנ"י דגם מנור' לא הותר לשנות אלא כשעשו אחרת וא"ש דברי הרא"ש מיהו לא קי"ל בזה כהנ"י דהא סתם בי"ד במנור' להתיר אפי' לא עשו אחרת. ולדידן צריך לחלק בין מנור' לביהכ"נ כמ"ש המ"א בשם הר"ן דבה"כ חמירא מפני שעשויה לומר בה דברי קדוש':