מחצית השקל על אורח חיים קלב:ב

(סק"ב) כורעים כו' ומ"ש רמ"א שיפסיק בין לא יושיע לתיבת ואנחנו שלא יהי' נראה דתיבת ואנחנו חוזר למעלה שגם אנחנו ח"ו משתתפים לגויי הארצות ח"ו:

כל הקדישים ר"ל מה שאנו קוראים תפלה קדישים דהיינו קדיש שאחר עלינו' להטיל גורל ר"ל בין היא"צ והאבלים:

הוא לאבלים אם לא שהיא"צ כו' ר"ל שיש לו יאר צייט בשבת משא"כ אם הי' לו יא"צ בערב שבת אין לו שייכות לקדיש של מזמור שיר ליום השבת שהוא שייך לשבת אף לדידן דאמירת מזמור לא הוי קבלה עד אמירת ברכו כמ"ש מ"א ס"ס רס"א מ"מ אמירת המזמור שייך לשבת דוקא אח"ז ראיתי שבס' באר היטב כ"כ בשם תשובת כ"י:

וראיה מרפ"ב דיומא דאמרי' שם אע"ג דכל העבודות במקדש היו הכהנים מפיסים בגורל מי יזכ' אבל לתרומות הדשן שחרית לא תקנו חכמים לכתחלה פייס עד שראו שבא הדבר לידי סכנ' עד שלא פייסו התקינו לו פייס ואמרינן שם טעמא כיון דתרומת הדשן נעשה קודם ע"ה כשעדיין לילה היה ס"ד דלא חשיבי לכהנים לעבודה כיון דכל העבודות הם ביום לכך לא אתי כהנים לאנצויי מי יתרום ולא צריך פייס אלא כל הרוצה יתרום וגם נתנו טעם אחר כיון דנעש' קודם ע"ה ואיכא אונס שינה ולא יבאו כהנים רבים לתרום ול"ל לאנצויי ואם היו מרובי' שרצו לתרום רצין ועולין בכבש שהיה ארכ' ל"ב אמה וכל הקודם לתוך ד"א הסמוכים למזבח זכה בעבוד' ואם היו שנים שוין באותן ד' אמות הממונ' א"ל הצביעו ופירש"י והר"ע דכולם היו מצביעים דזה היה הפייס שהיו הכהנים מוציאים כל א' אצבע אחד ואומר הממונה סך מנין ומי שכלה המנין אצלו הוא זכה ר"ל שאומר סך מאה או מאתים ומתחיל מא' לספור וחוזר חלילה על אצבעותיהם (דאסור למנות את ישראל ) עד שהגיע לסך מאה או מאתים כפי שאמר הרי דאותן שנים שהיו סמוכים תוך ד"א של מזבח הם לבדם זכו ואפ"ה צריכים להטיל גורל עם כלם ובס' א"ר דחה דשאני התם דא"א דדוקא אותם שנים לבד א"א שיפייסו וכמ"ש התי"ט עכ"ל וז"ל התי"ט שם שא"א לעשות פייס באצבעות בין שנים שאם יהי' הסכמת המנין זוג או יהיה נפרד ממי שיתחיל נדע במה יסיים ומה גורל שייך בכך עכ"ל. אולם אין בזה דחיה דהתי"ט כ' כן עמ"ש רש"י והר"ע דא"ל הצביעו לכל הכהנים דמנ"ל לפרש כן דלמא דוקא לאותן השנים שהיו שוין תוך ד' אמות ועז"כ התי"ט דא"א לפרש כן דמאי גורל שייך בזה ל"מ דהאומר מנין הסך היה מתחיל למנות דודאי אם אין שם רק שנים למי שירצ' יזכה דאם ירצה לזכות לשני יאמר סך מספר זוג ואם ירצ' לזכות לראשון שבו מתחיל יאמר סך מספר נפרד משא"כ כשהכהני' מרובים דא"א לידע מהר במי יכלה החשבון אלא אפי' לדעת הרמב"ם וריטב"א דהאומר סך המספר לא היה מתחיל לספור וא"כ גם בשנים היה אפשר שיצביעו כיון דהאומר המספר לא ידע במי יתחיל למנות מ"מ לשון הצביעו משמע גורל גמור כמו בכל שאר פייסות ובשנים לא שייך כן וגם לא היה צ"ל הצביעו דניהו דאסור למנות את ישראל ולכן צריכים להוציא את אצבעותיהם למנות האצבעו' מ"מ בשני' א"צ למנותן כלל אלא דא' יאמר שהמנין יתחיל בראובן ויסיים בשמעון ואח"ז אחר שלא ידע במי יתחיל יאמר סך מספר מאה או מאתים וממילא נדע בלי מנין ומספר ששמעון זכה וכן אם יאמר ק"א נדע שראובן זכה אע"כ כמו שכתב רש"י והר"ע שלכל הכהנים אומר הצביעו אבל מכל מקום דינו של מ"א מוכרח דעל מתני' גופה קשיא דא"א דאותו שני כהנים שהיו שוין תוך ד' אמות זכו למה יצביעו כלם ה"ל לפייס רק אותן שנים ולא מבעיא לדעת רמב"ם וריטב"א הנ"ל דאפשר ע"י מנין כנ"ל אלא אפי' לדעת האומרים דהאומר המספר היה מתחיל למנות דא"א לפייס בשנים כנ"ל ה"ל לתקן בשני' דהאומר המנין לא יתחיל למנות או ע"י גורל אחר ולמה יפסידו אותם שנים כיון שכבר זכו ויפייסו עם כל הכהנים א"ו דכה"ג בטל הפייס לגמרי וגם השנים לא זכו וה"ה כאן. אולם בתשובת מעיל צדק' סי' י' חלק על מ"א מטעם אחר דשאני התם דגם השנים שזכו ע"י מרוצתן לא זכו זכיה גמורה דאין זה מספיק שעי"ז שהוא קל ברגליו יזכה בעבודה אלא כיון דהיו סבורים תחלה שא"צ לפייס מטעמי' הנ"ל וכשקרה שרבים רצו לתרום היו אומרים שיזכה ע"י מרוצתו אף שאינו זכיה גמורה כיון דלא היה אפשר בע"א כיון דלא רצו לתקן פייס מטעמים הנ"ל אבל כששנים שוין וע"כ הוצרכו לפייס בין אותן השנים למה יפסידו האחרים כיון שגם השנים לא זכו זכיה גמורה ע"י מרוצתן משא"כ כאן לענין קדיש דהשנים זכו מן השמים זכיה גמורה האחרי' הפסידו והם השנים לבדם יפילו גורל בין שניהם וע"ש שהוליד מזה עוד דינים אחרים:

אבל אם א' י"ל כו' כי אז ודאי זכה הראשון בשלמא אם שנים שוין באותן ד"א א"כ כ"א לא זכה זכיה גמורה דעכ"פ צריך להטיל גורל עם חבירו השוה לו לכן בטל הגורל לגמרי משא"כ כאן דהוא זכה זכיה גמורה לבדו ולגבי דידיה הגורל קיים:

ב' או ג' כו' ולמחר בא עוד אחד כו' כמו שכתוב בח"מ סי' קע"ה ורצה לו' ביום שיש בו ג' קדישים דהיינו ערבית שחרית מנחה והטילו שנים יום שלפניו גורל ונפל לראובן לומר בערבית ושמעון יאמר בשחרית ועל מנחה עדיין לא הטילו גורל ואמר ראובן ערבית ובשחרית קודם שאמר שמעון קדיש בא לוי אין שמעון י"ל לו תאמר במנח' כי אני כבר זכיתי ע"י גורל מאתמול לו' שחרית אלא בטלה המחלוקת וצריך להטיל גורל בין שמעון ללוי על קדיש דשחרית ומנחה והכי איתא בח"מ שם שני אחים שירשו ג' שדות ולקח כ"א ע"פ גורל שדה שלימה ושדה שלישי חלקוה ביניהם ולקח כ"א מחציתו ואח"כ בא אח שלישי אין י"ל לו טול השד' שאני לקחתי מחציתו ואחינו מחצה האחר אלא צריכים להטיל גורל מחדש על כל ג' השדות כי בטלה החלוק'. מבואר עוד שם אפי' הטילו גורל מחדש ונפל לאח השלישי אותו שדה שחלקוה ביניהם מ"מ גם השני אחים הראשונים שזכה כל אחד ע"פ גורל הראשון בשדה א' יכולין כ"א לומר לחבירו כבר בטל גורל וחלוק' א' וגם אנחנו בין שנינו נפיל גורל מחדש א"כ ה"ה הכא אם שנים הטילו גורל וזכ' א' לו' בערבית והשני לומר שחרית ועל מנח' עדיין לא הפילו גורל וקודם שאמר ראשון קדיש בערבית בא להם שלישי דעכ"פ אין יכולים לו' לו שהוא יאמר במנחה כנ"ל וצריכים להטיל גורל עם השלישי כנ"ל מ"מ אם ע"י גורל נפל שהשלישי יאמר במנח' אעפ"כ שנים הראשונים גורלם בטל ומי שזכ' בערבית אין זכייתו זכיה וצריך להטיל גורל חדש עם מי שזכ' בשחרית וכדאמרי' גבי שדה:

ואם היה בעיר כו' כמ"ש בח"מ סי' קע"ו סעיף כ"ה שנים שותפים שיש להם תביעה על א' מן השוק ותבע א' מהשותפים אותו אחד שמן השוק ויצא השותף חייב בדין יכול שותף השני לתבוע אותו שמן השוק שנית ולטעון טענ' אחרת אבל אי שותף השני היה בעיר כשתבעו הראשון ולא בא לב"ד ודאי מחל וסמך על טענת ותביעות שותפו ואינו יכול לתובעו שנית:

וכן איתא בב"ב פ"ט דף קמ"ה שדרכן היה כשהיה אחד נושא אשה בשמחת חופתו היו ריעיו ושושביניו באים לשמוח עמו וכל א' הביא בידו דורון לשמחתו ושוב כשאחד משושביניו היה נושא אשה היה הוא צריך לבוא גם הוא לשמחתו ולהבי' עמו דורון לשמחת חופתו וזה היה נגבה בב"ד אם לא הביא דורון ולא בא ואם היה בעיר כשנשא שושבינו ולא בא לשמחתו צריך לשלם לו כל דמי הדורון ולא מצי למימר לא ידעתי שאבא ואם הייתי יודע הייתי בא ודורני בידי והייתי שמח עמך בשמחתך דאמרינן מדהיה בעיר ודאי שמע וידע ומחל השמחה צריך לשלם לו כל הדורון ואותו הדורון נקרא שושבינות:

כמ"ש בח"מ סי' קע"א סס"ח:

אחד מן השותפים כו' ר"ל בחצר שאין בו דין חלוקה דהיינו שאין שיעור לחלקו ויגיע לכל אחד בחצר שיעור הראוי לתשמיש יפילו גורל שאחד ישתמש בו שנה או שנתיים ואח"ז חברו לבדו שנה או שנתיים ויפילו גורל מי ישתמש ראשון. ועז"כ אחד מהשותפין נשתמש בחצר שאין בו דין חלוקה לבד כו':

דהתם אמרי' שנשתמש בחלקו ועדיין הוא קיים. ר"ל דהא אפי' היה שותפו פה היה זה רשאי להשתמש בכל החצר בענין שלא היה מפסיד ומונע תשמיש שותפו האחר דהא קודם חלוקה יש לכ"א מהשותפים זכות לכל החצר א"כ כיון שלא הייתי כאן לא היה תשמישי מפסידך וגם עתה הרי כל החצר לפניך לחלוק כמאז ומה שנשתמשתי בשלי נשתמשתי ועתה נחלוק ע"פ גורל כנ"ל אבל הכא דומה לשותפים במטלטלין:

ז"א דמ"מ יאמר אני ידעתי כו' ר"ל דהא מהאי דחצר אין ראיה כנ"ל אדרבא דומה לשותפות דמטלטלין אלא שבאת לדחות מסברא דגם למטלטלים אינו דומה לזה כתב די"ל אני ידעתי כו':

המנהג פשוט כו' דלא כמ"ש צ"צ כו' ע"ס סוכה ור"ל דהצ"צ אייתי ראי' ממס' ב"ב דף ז' דבגורל אמרי' דלא זכה אלא בדבר מועט שאפשר לו' וה"ה הכא דאמרי' לא זכה כ"א להיות ראשון ולא שיזכה ג"כ לו' ב' קדישים. ואי תימא מה זכות בזה במה שיאמר ראשון שנאמר דרק לזה זכה לו הגורל ולזה אייתי הצ"צ ראיה ממגילה דף כ"א דיש בזה זכות וגם מסברא מצוה הבאה לידו אל יחמיצנ':

ומ"א רמז לעיין סוף סוכה דזה מיקרי זכות במה שאומר ראשון כמ"ש צ"צ דלחם הפנים היו שנים עשרה חלות וביום השבת היו מחלקים אותן בין משמר היוצא למשמר הנכנס (לפי שהכהנים נחלקו לכ"ד משמורות ולכל שבוע היה משמש בבית המקדש משמר אחד וביום השבת נכנס משמר חדש לשמש ומשמר ששימש באותה שבוע יוצ') וס"ל לת"ק דהיו נותנים למשמר היוצא שש חלות וכן למשמר הנכנס שש חלות ור' יודא פליג וס"ל דמשמר היוצא לא נטל כ"א חמש חלות ומשמר הנכנס נוטל שבע חלות והטעם שנוטל משמר הנכנס חלה אחת יתיר' ממה שמגיע לו הוא בשכר הגפת דלתות שמשמר היוצא פתח שערי בית המקדש שחרית ומשמר הנכנס יצטרך לסוגרן בערב כי משמר היוצא כבר חלף לו ופריך הש"ס ולימ' משמר היוצא למשמר הנכנס תן לי שש חלות המגיעים לי כי אין לך יתרון במה שאתה נוטל חלה אחד יתיר' כי לעומת זה גם בשבת הבא' תצטרך גם אתה ליתן חלה אחד למשמר הנכנס בשבת הבאה ומשני דאעפ"כ יש יתרון למשמר היוצא. כדאמרי' אינשי בוצינ' טב מקרי ופירש"י אם אדם רוצה ליתן לחברו מיד דלעת קטנה הנקר' בוצינ' ואם יניחנו לגדל ולא יקחנו מיד יהיה נעשה דלעת גדולה הנקרא קרי. ניחא ליה לאינשי ליקח מיד אף ע"ג שעכשיו איננו רק דלעת קטנה. וזה בוציני טב מקרי כי לא ידע מה יולד יום. כל שכן בדבר מצוה שטוב להקדים קיומה בהיות לאל ידו ולא ימתין כי לא ידע במה שאחריו. לכן לדינא הסכים מ"א עם הצ"צ אבל כבר כתב שהמנהג אינו כן ודע דלקמן אייתי מ"א ראיה דזה מקרי זכות במה שזכה ראשון מן המנהג:

דאין כופין על מדת סדום. ר"ל דזה נהנה וזה לא חסר:

כמ"ש בח"מ סי' שי"א דאיתא התם השוכר מחברו ספינה וא"ל השוכר ספינה זו אטעינה יין ולא ייחד לו יין זה כי אם סתם ממה שירצה והטעינ' יין וטבעה הספינה עם היין אין צריך לשלם לו השכירות כי יכול לו' לו תן לי ספינתי ששכרתי ואטעינה יין אחר כי אני לא יחדתי יין אבל הספינה יחדתי ואמרתי ספינה זו ואע"ג דהמשכיר רצה ליתן לו ספינה אחרת מ"מ יכול השוכר לעכב ואע"ג דהוי מדת סדום דמה לי ספינ' זו או אחרת מ"מ אין כופין כיון שי"ל ריוח בהקפדתו כי ע"י זה יפטר מן השכירות וה"ה הכא:

וכ"מ סי' קע"ד (ראיה זו הביא גם סמ"ע סי' שי"א) דאית' התם דשנים שיש להם ב' שדות ורוצים לחלקן ואחד מהן יש לו שדה אצל שדה אחר המשותפת ביניהן ואמר תן לי בלי גורל אותה השדה הסמוכ' לשדה שיש לי כבר כדי שיהיו שני שדותי סמוכים זה לזה אע"ג דשני השדות שוין מ"מ יכול האחר לעכב ולו' לא כי אלא נטיל גורל אע"ג דהוי מדת סדום דהא השדות שוין מ"מ כיון שיש לו ריוח בהקפדה אין כופין. דאפשר שיפול לו על פי גורל השדה הסמוכה לשדה חבירו וכדי שיתרצה להחליף עם זה שי"ל שדה סמוכה לה כדי שיהיו ב' שדותיו יחד יוסיף לו דמים. ואף שבש"ך: ר"ל בסי' שי"א כתב דוקא בשניזק ר"ל דוקא שם שהזיק שנטבע יינו לכן הקילו עליו שלא לכוף על מדת סדום כשנהנה בהקפד' אבל לא בעלמא (באמת גם הש"ך במסקנתו שם חזר מזה ע"ש):

שהרי כשיש ג' מטילים כו' זה ראיה דמי שאומר ראשון הוי זכות ולעיל הביא ראי' לזה מסוף סוכה:

דמוטב לבנו. ר"ל כשהבן אבל על אביו או על אמו ורצה ליסע למרחקים למקום שלא יהיה אפשר לו לו' קדיש ולכן רוצה להעמיד אחר במקומו שיאמר תמורתו קדיש: משיאמר א' בחנם והטעם י"ל כמ"ש במס' ב"ק החובל בחברו שחייב לרפואתו אם אמר החובל אני אעמיד לך רופא שירפאך חנם. יכול הנחבל לו' אין רצוני בכך כ"א שתשלם לרופא דאמרי אינשי אסי' דמגן מגן שויא. ור"ל מה שהוא מגן דהיינו חנם אינו שוה כלום כיון שעושה חנם לא ישתדל כ"כ ברפואתו. וה"ה הכא כשישלם לאחד לו' הקדיש ישתדל יותר באמירת הקדיש. ומלבד זה כתבו ספרי המוסר מצוה שהיא בחנם אינה חשובה כ"כ:

ליתן ג"כ לבן בנו ה"ה לבן בתו:

שני אנוסים כו' כיון דנהרג. ר"ל בידי גוים דנהרג שלא כדין ה"ל קצת כפרה. ולכן אפילו לא עשה תשוב'. כ"כ ש"ך בי"ד סי' ש"מ סק"י:

כל הקדישים. היינו מה שקורין תפלה קדישים:

לכ"א קדיש א'. ר"ל שצריכים ליתן ליא"צ א' קדיש של מזמור א':

ונהגו שמפילים גורל ועמ"ש לעיל דהמנהג הוא דלא כתשוב' רמ"מ. דלרמ"מ מגיע בלי גורל ליא"צ. וא"כ לרמ"מ ודאי לא יתן לשום יא"צ קדיש של מזמור דהא השתא יש לכל יא"צ קדיש והוי כאלו יש ד' ת"ק דאין ליא"צ זכות בקדיש של מזמור. אלא דלפי המנהג דאין ליא"צ זכות בקדיש של שה"ש אלא ע"פ הגורל כ' מ"א דבריו:

גם פסק כו' מדין ל' כו' בגין אביו. ובס' א"ר חולק. דא"כ מי שהוא אבל תוך יב"ח על אביו ועל אמו יאמר קדיש שני פעמים א' בשביל אביו א' בשביל אמו וז"א. ונראה דגם מהר"ן מודה דאינו אומר אלא קדיש א' ועולה לכאן ולכאן. מדנקט שהוא תוך יב"ח על אביו ותוך שלשים לאמו. ולא נקט שהוא תוך יב"ח לאביו ולאמו. ואם כן ה"ה כה"ג שהוא תוך יב"ח לאביו ותוך שלשים לאמו איו לו כ"א קדיש א' כמו בן שלשים גריד':

מי שבטלה אבילתו ברגל. דהיינו שנהג מקצת שבעה קודם הרגל אז הרגל מבטל דין שבעה וא"צ שוב לנהוג דין ז' אפי' אחר הרגל:

וכן מי שקבר מתו ברגל. שאינו נוהג ברגל כ"א דברים שבצנע' והולך לב"ה ואחר הרגל נוהג דין שבעה. וכדלקמן סי' תקמ"ח בי"ד סי' שצ"ט:

דומיא דקטן. ר"ל קטן בן ז' והולך לבה"כ כל ז' שיש לו כל הקדישים מ"מ אם יש יא"צ צריך הקטן ליתן ליא"צ קדיש א'. אבל גדול כיון שאינו הולך לבה"כ כ"א בשבת. אם יש יא"צ בשבת אין בן ז' הגדול צריך ליתן ליא"צ שום קדיש וזהו משבטלה אבלותו ברגל או קובר מתו ברגל שגם הוא הולך כל ז' לבה"כ דין קטן י"ל:

והא דבשבת אין ליא"צ כלום. נגד בן ז' גדול כנ"ל:

שי"ל במוצאי שבת. אע"ג דיום יא"צ כבר חלף הלך לו מ"מ יש לו תועלת באמירת הקדיש כיון דהוא בתפלה הסמוכה ליא"צ ולא היה אפשר לו בענין אחר. וזה שייך בגדול שבמוצאי שבת לא ילך לבה"כ משא"כ בקטן שגם במ"ש ילך הקטן לבה"כ ולא יהיה ליא"צ כלום לכן צ"ל קדיש. ואפילו יום ז' של הקטן הוא בשבת דאפשר ליא"צ לו' במ"ש מ"מ לא פלוג. או לפעמים יזדמן שוב במ"ש קטן בן ז' תוך ז' ולא יהיה ליא"צ קדיש כלל:

ונ"ל דקטן בן ז' דוחה את בן למ"ד ואין צריך ליתן לו קדיש כלל. דיא"צ עדיף דזמנו קבוע. וכן דעת תשוב' מ"ב הביאו ש"ך סי' שע"ו. אבל הש"ך שם חולק דבן למ"ד עדיף מיא"צ וכיון שצריך ליתן ליא"צ קדיש א' כ"ש לבן למ"ד:

שביום שפוסק. דהיינו סוף י"א חדשים:

כדאית' בי"ד והיינו כשמת בר"ח שבט א"כ סוף י"א חדשים הוא סוף כסלו יפסיק יום אחרון מכסליו ולא ר"ח טבת. שהוא כבר תחלת חדש י"ב כי סוף טבת כלין היב"ח: כ"כ בס' באר היטב ונכון הוא: