מחצית השקל על אורח חיים קכח:נד

(ס"ק נד) מומר כו' להמחמירים כו' היינו לדעה א' שהוא דעת הרמב"ם דלא מהני תשוב' וז"ל הרמב"ם פרק ט"ו מהל' תפלה וכהן שעבד ע"ז בין באונס ובין בשוגג אע"פ שעשה תשו' אינו נושא כפיו לעולם שנאמר לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' כו' וברכה כעבודה שנאמר לשרתו ולברך בשמו וכן כהן שהמיר לעכו"ם אע"פ שחזר בו אינו נושא כפיו לעולם. ודייק הרב"י בבד"ה מדמחלק לעע"א ומומר בתרי בבי ובעע"א כתב אפי' באונס ואפי' עשה תשובה ובהמיר לא כ' אפי' באונס וגם כ' אפי' חזר בו משמע אבל לא שב בתשובה אבל כששב נושא כפיו ומה נקרא המיר פי' אח"ז בשם ר"ל חביב ומ"מ בש"ע ע"כ לא ס"ל הכי דהא כ' לדעה א' ל"מ תשו' וסיים ואם נאנס לד"ה נושא כפיו משמע אע"ג דתשו' לא מהני לדעת א' מ"מ באונס שרי וא"כ בממ"נ במאי מיירי אי בעע"א אפי' נאנס אינו נושא כפיו ואי בהמיר אפי' עשה תשובה מהני אע"כ צ"ל שאח"ז כשחיבר ס' בד"ה חזר בו. ור"ל חביב כו' שאמר אלי אתה ואע"ג שבדיבור זה חייב מיתה כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' ע"ז דין ד' וז"ל ואפי' הגביה לבנה וא"ל אלי אתה כו' נסקל וכ' הלח"מ דע"כ מ"ש הרמב"ם לאו דוקא אלא אפי' בלא הגבהה נמי ע"ש מ"מ כיון דלא עביד מעשה קיל לענין נ"כ מאלו עבד ע"ז ע"י מעש' וכ"כ הב"ח:

ונ"ל כו' לדת ישמעאלים כו' ור"ל שאפי' באמר אלי אתה יש לו דין עע"ז ומומר שכ' הרמב"ם דקיל מעע"ז מיירי בהמיר לדת ישמעאלים שאינן עע"ז מ"מ כיון שכפר בתורת משה ה"ה מומר:

כ' הב"ח כו' אמרי' פ"ב דתענית דף כ"ו ע"ב דכ"ע מיהת שיכור אסור בנשיאת כפים מנה"מ אריב"ל משום ב"ק למה נסמכה פ' כהן מברך (היינו פ' נ"כ) לפ' נזיר מה נזיר אסור ביין אף כהן אסור ביין אי מה נזיר אסור בחרצן אף כהן כן אמר קרא לשרתו ולברך בשמו מה כהן משרת (דהיינו כהן העובד עבודה) מותר בחרצן אף כהן מברך כו' אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא הא אתקש לנזיר. ומה חזית דאקשית לנזיר לקולא אקיש לחומר'. דבע"מ לא כמו כהן משרת וחרצן לא כמו נזיר ומשני מדרבנן וקרא אסמכת' בעלמ'. עכ"ל הגמ':

שנמנו בפ"ב דזבחי'. לענין עבוד':

דלא כו' אלא לענין עמיד' גם התוס' במס' מנחות דף ק"ט הביאו גירס' זו לעמידה הוקש לא לד"א:

וכ' בס' צאן קדשי' דאין כן הגירס' לפנינו:

משום דקנסינהו כדאי' בע"ז. וכ' בס' חמד משה וז"ל ולענ"ד במחיל' מכ"ת לא דק בזה דהתם אמרו כן בכהן ששימש בבית חוניו. ולמ"ד לאו ע"ז הוא (אלא איסור שחוטי חוץ) אבל כהן ששימש לע"ז משמע דמדינ' פסול מהאי קרא דלא יעלו כו' כדאי' במתני' דמנחות דף ק"ט ע"א ויע"ש בע"ז בפירש"י דאף כלים שאינם של הקדש ששמשו בהם לע"ז מדינ' אסורים ומשמע דה"ה כהנים ששמשו לע"ז מדינא אסורים כו' והאריך וסיים ולכן צ"ע בהך דינ' דהב"ח לדעת הרמב"ם כו' ע"ש באמת כן אי' בע"ז דף נ"ב ע"ב בעי מיניה רבי יוסי ב"ש לרבי כלים שנשתמשו בבית חוניו למ"ד לאו בית ע"ז הוא מהו שישתמשו בהן בבית המקדש (ופירש"י וז"ל דאליבי' דמ"ד ע"ז הוא לא קמבעי' ליה דהשתא להדיוט אסורי' כדאמר לעיל אבד תאבדון כו' בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר. לגבו' מבעי' עכ"ל) דתנן כהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש כו' כהנים הוא דקנסינהו רבנן משום דבני דיעה נינהו אבל כלים לא או דלמא לא שנא ופשט ליה דגם כלים אסורים משום קנס ע"ש. הרי דוקא בשמשו בב"ח הטעם משום קנס ולא בשמשו לע"ז וכמ"ש רש"י לענין כלים והנה מבחוץ אפ"ה א"ש דברי מ"א דודאי לחומר' לא ילפינן נשיאת כפים מעבוד' והא דמומר פסול לנ"כ היינו משום דגבי עבוד' קנסינן ה"ה מסברא יש לקנוס גם לענין נ"כ. ואע"ג דמשמש לע"ז אין הטעם משום קנס אלא מדינ' מ"מ חזינן דבשמש בב"ח קנסינהו לענין עבודה: א"כ ה"ה דיש לקנוס המשמש בב"ח לענין נ"כ: וא"כ כ"ש דבעע"ז לא נקנסנו לענין נ"כ: ניהו דלענין עבודה לא היו צריכים חכמים לקנסו דמדינא אסור בעבוד'. מכל מקום לענין נ"כ דאינו אסור מדינא דהא לחומר' לא ילפי' מעבודה מ"מ הקנס להיכן אזיל וא"ש. אך מ"מ ל' המ"א קשה שכ' דטעמ' דמומר פסול לעבוד' משוס דקנסינהו וזה לכאורה לית' דמדינא אסור לעבודה כנ"ל. וכ"מ במשנ' דמנחות הנ"ל דיליף לה מקרא דיחזקאל. וכן הרמב"ם פט"ו מה' תפלה אייתי קרא דלא יעלו כהני הבמות כו' דאסור מומר לעבודה וכן בפ"ט מה' ביאת מקדש כ' כל כהן שעע"ז כו' לא ישמש במקדש לעולם שנא' לא יגשו אלי לכהן לי ובדין י"ד כ' מי שעבר ועש' בית חוץ למקדש להקריב בו לשם אינו כבית ע"ז אעפ"כ כהן ששימש בבית זה לא ישמש בבהמ"ק וכן כלים שנשתמשו בהם שם כו' וירא' לי שאם עבד כהן ששימש שם במקדש לא פסל. ובדין ט"ו כתב דעע"ז שעבד חילל העבודה ופסולה וע"כ צ"ל משום דבית חוניו אינו אלא קנס דרבנן מש"ה לא פסל עבוד' משא"כ עע"ז דמדינ' אסור לכן חילל ופסול העבוד' וכן בס' ח"מ הנ"ל הביא ראיה זו מביאת מקדש אבל מ"מ דברי מ"א נכוני' דהא אמרי' בע"ז דף נ"ד ע"א (ולגמ' זו נתכוין מ"א) כי אתי עולא אר"י אע"פ שאמרו המשתחו' לבהמת חברו לא אסר' עשה בה מעשה אסרה ואמרי' מנ"ל דאסר' אילימא מכהנים (פירש"י שאנסו' מלכי ישראל לעשות כומרי' לעובדי כוכבי' וכתיב לא יגשו אלי עוד לכהן) דלמ' שאני כהנים דבני דעה נינהו (ופירש"י וקנסא הוא) עכל"ה. הרי בעבוד' כוכבים ניהו דמדינ' אסורי' מ"מ טעמ' דקרא משום קנס ואע"ג דאמר בגמ' בל' ודלמ' שאני כו' משמע שהוא דרך דיחוי ס"ל למ"א דל' ודלמ' לא קאי אלא למה שאמר דוק' כהנים דבני דעה קנסו דלפי האמת אפי' במאי דלא הוי בני דעה כמו בהמ' קנסו וכדאשכחן גבי כלים דקנסו וכמ"ש לעיל וא"כ א"ש דברי מ"א וכן אמרתי פא"פ אל מחבר ס' ח"מ ז"ל בהיותו במחיצתי טרם שהדפיס ספרו והרא' לי איז' קונטריסים מספרו הנ"ל:

ומ"ש הרמב"ם כו' היינו לו' כ"ה דעבוד' כו' ר"ל ניהו דבאמ' האיסור לא נפיק מעבוד' אלא מנזיר מ"מ כן דרך הרמב"ם לתפוס דרש' פשוט' אף שאינו לפי האמת כיון דאין נ"מ לדינ' והכי טעמו כ"ה דנדע דאי הפסיק בו כו' דנושא כפיו דלקול' ילפי' מעבודה:

כ"ש פטור אע"ג דמ"מ אסור. כתב הרב"י כיון דקרא להקיש הוא רק אסמכת' ואינו רק מדרבנן די אם נקיש למה שחייב עלי' בעבודה אבל במה שפטור בעבודה אע"ג דאיסור' איכ' נ"כ לכתחלה ומ"ש מ"א כ"ש ומזוג ט"ס וצ"ל כ"ש מזוג וה"ה דס"ד או הפסי' ולא שתה בבת אחת רביעית. במזיד כשר כמ"ש סעיף ל"ט. שאין שאר עבירות מונעים מנ"כ: