מחצית השקל על אורח חיים קח:יא

(ס"ק יא) שסבור דשכחה מקרי אונס. ר"ל דלא אמרי' דהוי לאסוקי אדעתי' פן ישכח אח"כ וה"ל להקדים להתפלל ולא יהי' מקרי אונס. ועבח"מ סי' תכ"ב. ר"ל דמשם נובע דין דהכא והם דברי נ"י במס' ב"ק פ' כיצד הרגל על מ"ש היתה אבן מונחת לו בחיקו ושכחה ונפלה והזיקה אע"ג דחייב לשלם נזק דמרבי' מדכתיב פצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד לענין תשלומי נזק מ"מ פטור מארבע דברים דהיינו ריפוי שבת בושת ופגם דלגבייהו ליכא ריבוי ולכן שוגג פטור אע"ג דא"ל דה"ל לאסוקי אדעתי' תחלה פן ישכח ותפול ותזיק אעפ"כ מקרי שוגג ומיניה למד הנ"י דה"ה כה"ג בתפלה שכחה מקרי אונס כמו גבי ד' דברים. ולא אמרי' דה"ל לחוש פן ישכח:

ע"ל סי' תקכ"ז לענין עירוב תבשילין דבשגג ולא הניח ע"ת יכול לסמוך על גדול העיר שמערב בעד כל העיר אבל הזיד לא. שכ' ג"כ דשוכח מקרי שוגג:

וסי' תקל"ח. לענין דבר האבוד בחה"מ. עבי"ד סי' רל"ב שכ' וז"ל מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני כו' ואם לא עשה מיד כי אמר עדיין יש לו פנאי שכח או נאנס אח"כ ולא עשהו י"ל דמקרי אונס וי"א דלא מקרי אונס עכ"ל. והקשה למ"א הא הנ"י בפ' כיצד הרגל למד שני דינים דין התפלה המבואר פה בש"ע ודין שבועה הנזכר בי"ד סי' רל"ב הנ"ל מדין ד' דברים הנ"ל דבשניהם מקרי שכחה הרי דהנ"י השוה שני הדינים וא"כ למה סתם המחבר פה ולא הביא דעת החולקים דלא מקרי אונס כמ"ש בי"ד סי' רל"ב:

וכ"מ בח"מ סי' כ"א מל' הרמב"ן והרב"י שכ' וז"ל מי שקנו מידו שאם לא יבא ביום פלוני וישבע יזכה חבירו בטענותיו ויטול כל מה שטען בלי שבועה כו' ועבר היום ולא בא נתקיימו התנאים ואיבד זכותו. ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו יום ה"ז פטור מקנין זה עכ"ל הרי שכ' שהביא ראיה שהיה אנוס באותו יום משמע דביום שלפני אותו יום לא הי' אנוס ואפ"ה מקרי אנוס ולא אמרינן דה"ל לאסוקי אדעתי' פן יארע לו אונס באותו יום:

וראיית האגודה והוא הי"א דלא מקרי אנוס שהביא בי"ד סי' רל"ב הביאו הרב"י בח"מ סי' ר"ז והוא דאמרי' בגיטין דף ע"ה דלפי הדין המוכר בית בבתי ערי חומה יש לו זמן לגאול שנת ממכרו ואם עברה השנה ולא פדאה נשארה לצמיתות ללוקח ואינה יוצאה ביובל ותנן בראשונה היה הלוקח נטמן ביום אחרון של השנה כדי שלא יוכל המוכר להחזיר לו מעותיו ולפדותה כדי שתשאר תחת ידו לעולם התקין הלל הזקן שיהיה מניח מעותיו בלשכה ויכנס לתוך ביתו וא"א דכה"ג מקרי אונס למה הוצרכו תקנ' הלל ת"ל דהדין כן הוא דביום האחרון היה אנוס שהלוקח הטמין עצמו וכיון דבא ביום אחרון לב"ד ורוצה לפדותה וב"ד מכירים באונסו אפי' עבר יום אחרון יש לב"ד לכופו שיקבל מעותיו ויחזור לו ביתו אע"כ דכה"ג לא מקרי אונס דה"ל לחוש פן יארע אונס ביום אחרון וה"ל לפדות קודם לו. והתנה לפדותה תוך ג"ש ובענין דלא הוי אסמכתא כגון שא"ל אם לא יפדה תוך ג"ש תהיה קנוי' לו מעכשיו וכדומה דברים המסלקים אסמכתא כמבואר שם בח"מ וארעו אונס שהוא חלוט לו והיינו מטעם דע"י אונס פטור דאונס רחמנא פטרי' וכהאי דסי' כ"א בח"מ שמחייב א"ע שאם לא ישבע תוך זמן פ' יהיה חבירו נאמן בלי שבועה ויצטרך לשלם מה שלא היה חייב לשלם וכיון דארעו אונס רחמנא פטריה ואין לחייבו אבל לחייב את חבירו מה שלא היה חבירו חייב לחייבו עתה ע"י אונס זה לא שמענו א"כ בנדון זה דהלוהו על שדהו והתנה שאם לא יפדנה תוך ג"ש תהיה של המלו' מעכשיו. א"כ כשהגיע הזמן ולא פדאה ה"ה של המלוה למפרע וע"י שארעו אונס אתה רוצה לחייב המלוה להחזיר לו שדהו שקנה מצד הדין זה לא אמרי' וה"ה כה"ג בבית בבתי ע"ח לולי תקנות הלל מצד הדין אין הלוקח היה צריך להחזיר אף דהמוכר אנוס הוא אין לחייב ללוקח שקנה הבית מצד הדין ע"י אונס המוכר וכה"ג כ' הש"ך בח"מ סי' כ"א וע"ש שחילק עוד כמה חילוקי דינים וע' בי"ד סי' רל"ב שגם הט"ז דחה ראיית האגודה: