מחנה ישראל ט

(והכל בדבר שאין מתנגד לחוקי הקיר"ה). וידע הקורא שחפשתי בכל כחותי בכל פרט ופרט אולי נמצא ע"פ דין איזה תקנה ועצה להקל להם באיזה דבר והצגתיו לפניהם כי אנשים כאלו בודאי כשעת הדחק דיינינן להו ומצוה שלא להחמיר עליהן וכתבתי כ"ז כדי שידע הקורא שבכל מקום שנחמיר עליהם ונכתוב שדבר זה אסור להם לעשות או שדבר זה מחויבים לעשות הוא מצד הדין הגמור ולא מחמת מנהג או חומרא בעלמא וע"כ צריכין ליזהר בזה מאד. ודע אחי לפי מה שידוע לנו שאנשי הצבא הם צריכין לרחמי ה' יותר מן הכל כגון בעת מלחמה וכדומה לזה בהרבה מן הזמנים כמה צריכין להתחזק שלא להתרפות אפילו מאחת ממצות התורה כדי שיהיה להם כח לעמוד ביום צרה וכדאיתא בגמרא (ברכות ס"ג) בשם שמואל שכל המרפה עצמו אפילו ממצוה אחת אין בו כח לעמוד ביום צרה שנאמר התרפית ביום צרה צר כחך. ולהיפוך זה מי מאנשי הצבא שיראה לשקול במאזני שכלו את כל דרכיו להתנהג כראוי ינצל בעת הזעם ויזכה לראות בישועתו של הקב"ה כמו שאמרו בגמרא (סוטה דף ו') כל השם ארחותיו בעוה"ז זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי ושם אלא ושם דרך (ר"ל בשין ימנית דהוא לשון שומא) *) והנה ראשית הכל צריך שירגיל את עצמו במצות התדיריות. כגון קריאת שמע ותפלה ותפלין ולראות שלא יחסרו לו בשום פעם כי מלבד שקדושתן גדולה עד מאד כאשר נבאר לקמן עוד יצא מזה תועלת לכשיצא מהצבא לא יהיו לו המצות האלו כחדשות כמו שרמז לנו הקב"ה כל זה ע"י נביאיו ואמר הציבי לך ציונים וכדאיתא בספרי פרשת והיה אם שמוע ח"ל ואבדתם מהרה אף ע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצוינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים משל למלך שכעס על אשתו וטרפה לבית אביה א"ל הוי מתקשטת בתכשיטין שכשתחזירי לא יהו עליך חדשים כך אמר להם הקב"ה לישראל היו מצוינין במצות שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים הוא שירמיה אומר הציבי לך ציונים וגו' הציבי לך ציונים אלו המצות שישראל מצוינין בהן וכו' וכונת הספרי דלכך כתוב בתורה ושמתם את דברי אלה אחר הקרא דואבדתם מהרה להורות לנו דאף בחו"ל יראה לקיים התורת והמצות. ומזה נלמוד לכל כיוצא בזה שצריך האיש תצבא להרגיל את עצמו להתנהג בכל עניני הדת כמקדם ולא יחפש לעצמו שום קולא (בדבר שאין מוכרחת). וכמה עצום ונורא הוא הענין ההוא כי האדם בעניני מזון הנפשי שהוא התורה והמצות דומה בכל עניניו למזון הגשמי לגוף כמו שכתוב לכו לחמו בלחמי **(הגה"ה

ונ"ל לבאר כונת הגמרא בהקדם עה שכתב בספר עבודת הקודש בשם מהרח"ו ז"ל כשנפטר האדם המלאכים המלוים הנשמה מניחים אותה במקום שיש ל"ב אלף רבבות נתיבות וכולם נקראים מוקשי מות דרכי שאול ובכל נתיב אש אוכלה ויש שם מזיק כדמות כלב וכשהנפש ריצה להכנס לאיזה נתיב הכלב צועק ומלאכי חבלה והמזיקין באין ותופסין הנפש וקולעין אותה לגיהנם ודוד המלך ע"ה אמר פ"ז הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. ובין אותם הדרכים יש דרך אחד ששמו אורח חיים שנאמר אורח חיים למעלה למשכיל והוא חושך בתחלתו ואח"כ כולו אור (דוגמת עשיית המצוה שמפיל היצה"ר על האדם בעת העשיה עצלות וחושך ואחר שנתגבר על יצרו ועשה המצוה הוא שמח וטוב לב ע"ז) שנאמר ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום וכל שאר נתיבות חוץ מזה תחלתן וסופן אש אוכלה וחשך ואפלה וכולם הולכים עד גיהנם עכ"ל. ומי שבחייו מחשב תמיד ושם ארחותיו איזה דרך לילך בו כמו שכתוב חשבתי דרכי וגו' מדה במדה מראה לו הקב"ה ג"כ את הדרך הנכונה שהולכת לג"ע כדי שלא יטעה וזהו כונת הגמרא כל השם ארחותיו בעוה"ז זיכה ורואה וכו' ור"ל שבעת ההיא שהנפש הילכת ומשתוממת ואינה יודעת באיזה נתיב להכנס בו הקב"ה מושיע לה ומראה לה את הדרך הנכונה וכ"ז נכלל בפסיק בקצרה בדרך רמז כי תיבת שם יש לו שני באורים אחד מלשון שומא וגם כפשטיה וזהו שרמז לנו הכתוב ושם דרך היינו מי ששם ארחותיו בעוה"ז שכרו הוא שעבור זה בעולם העליון דרך אראנו בישע אלהים:)**