מחנה אפרים - א קפב

נראה דבכל טענה שבין השוכר למשכיר המשכיר נאמן אם לא שיש לשוכר מיגו דלקוח או דפרעתי וכן כתב הריב"ש סימן של"ו וגם הרב הנ"י מודה בזה ולא חלק על המרדכי אלא כשהוא לאחר זמנו משום דאית ליה מיגו דפרעתי והוא עצמו הביא תשובת הרשב"א והריב"ש הנזכר ולא הרגיש בזה. ואותה שכתב הרא"ש הביאה הטור סימן שט"ו במי ששכר בית וטוען השוכר ששכרו על תנאי שאם ירצה ישכיר מהבתים לאחרים שידורו עמו והמשכיר כופר בתנאי ואומר שלא השכירו אלא שידור הוא לבד דהמשכיר נאמן דקרקע בחזקת בעליה קיימא וכל ספק הנולד ביניהם על השוכר להביא ראיה התם נמי חשיב טענתם על גוף הקרקע כמו שכתב מהר"ם מאטלון הובאו דבריו בספר דברי ריבות סי' שכ"ו דסתם כל המשכיר בית לשוכר ולבני ביתו הוא משכיר' ושמעון שטוען שזכה בבית זה אף להשכיר לאחרים הפך המנהג עליו להביא ראי' והוי כמי שמשכן כלי לחברו והמלוה טוען שנתן לו הלוה רשות להשתמש בו והלוה כופר דהלוה נאמן הכא נמי המשכיר יכול לעכב שלא יכניס בו דיורים אחרים ואף שמדברי הרא"ש בתשו' כלל צ"ג נראה דנאמן המלוה לומר אתם נתת לי רשות להשתמש בו איכא למימר דאיירי בענין דאית ליה מיגו דלקוח הוא בידי דליכא עדים וראיה ודוק

סימן כב משרת שמשכיר עצמו אצל בעל הבית לזמן קצוב ותוך זמנו נתקוטט השכיר עם הבעל הבית והתריס פניו עמו ומחמת כן לא רצה הבעל הבית למשרת שישב אצלו ושואל ממנו מתנות שנתן לו מקודם

גרסינן בס"פ נערה אלמנה רב אמר שמין מה שעליה וכן בלקוט ופי' הרא"ש שכיר שנשכר אצל בעל הבית לזמן קצוב וקנה לו בגדים אם יצא תוך זמנו שמין מה שעליו דאדעתא דהכי לא יהיב לי' ע"כ ונראה דה"ד הכא דיצא השכיר מדעתו אבל בנ"ד דאין השכיר רצה לצאת אלא שהתריס כנגדו של בע"ה ועל זה אינו רוצה הבע"ה שישב אצלו הרי זה דומה לאשה שסרח' לבעלה ועל כן גירשה דאם נתן לה בעלה מתנות מקודם הרי הן שלה כמ"ש מהרא"ש בסי' נ"ה ונראה דהיינו טעמא כיון דהבעל מגרשה בע"כ תו לא מצי לומר אדעתא דהכי לא נתתי לה ואעפ"י שכתב הטור בסי' צ"ט דאם סרחה עליו ומחמת כן גירשה דשמין מה שעלי' לענין מתנות אינו כן וכ' ב"ה בשם הגאונים דלגבי מתנות לא אמרי' אדעתא דהכי לא כ' לה דאל"ה מעתה הנותן מתנה לחברו ערבא בעי למישקל מיניה דרחים ליה לעולם ומ"ש הטור בסי' פ"ה בשם הרמ"ה דאם גירשה מתוך מרד' הפסידה כל מה שנתן לה ומשמע דאפי' במתנות שנתן אמרי' אדעתא דהכי לא יהיב לה איכא לאפלוגי בין מרדה עליו לסרחה עליו וכן חילק הרב מהרא"ש ז"ל ואפי' אם לא נחלק בכך ונאמר דכיון דסרחה עליו ומחמת כן גירשה היא נתנה אצבע בין שיניה מכל מקום נראה מתוך דברי הריב"ש דה"ד בנתן לה מלבושים להתנאות בהם דכיון שהבעל מטי ליה הנאה מהם כשלובשת אותם שייך לומר אדעתא דהכי לא יהיב לה דלא נתנה לה אלא בעומדת תחתיו ומתנאה מהם וכמו כן בנתן לה קרקע דהבעל אוכל פירות כמ"ש הרמ"ה והביאו הטור סי' פ"ה הא ודאי לא נתן לה אלא מפני שהוא אוכל הפירות וכן מה שכתב הרי"ף ז"ל גבי המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא מה שאכל אכל דאם מרדה עליו גובה כל מה שהוציא דלא יהא אלא מתנה דיהיב לה אדעתא דהכי לא יהיב לה התם נמי אית ליה הנאה לבעל כיון שהוא אוכל הפירות אבל נתן לה במתנה מעות או שאר דברים שאינם עשויים להתנאות בהם ולא מטי לבעל שום הנאה מהם אחר שנתנו לה לא מצי לומר אדעתא דהכי לא נתתי לה מכיון דאפי' ביושבת עמו לא מטי ליה שום הנאה מהם זהו מה שעלתה מצודתי

כתב הטור בסי' ש"י אם אמ"ל חמור סתם אני משכיר חייב להעמיד לו חמור אחר ופי' הראב"ד ז"ל דוקא שהקנה לו בקנין דאי לאו הכי במה נתחייב להשכיר לו חמור אחר אין כאן אלא מי שפרע וכיון שמת אין שייך מי שפרע עכ"ל ומתוך דברי הראב"ד אלו נראה דחייב להעמיד לו חמור אחר מ"מ ואף אם לית ליה בעין מדקאמר במה נתחייב להשכיר לו חמור אחר אין כאן אלא מי שפרע וכיון שמת אין שייך מי שפרע מאחר שהוא אנוס ואם איתא דדוקא כשיש לו הוא דס"ל דחייב להעמיד לו חמור אחר מאי אונסיה והלא חמור סתם א"ל ויתן לו חמור אחר כיון שיש לו מאחר שהקדים לו השכירות דאם לא כן לא שייך מי שפרע ועיין מ"ש הראב"ד ז"ל פכ"ד מהלכות מכירה גבי האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך יע"ש וגם הרשב"א והרא"ש ז"ל לפום שיטתייהו הכי ס"ל כנראה מדברי הרשב"א באו דבריו בחידושי רב בצלאל יע"ש ועיין בהראנ"ח סי' ס"ו שלא הבין כן. העולה מהאמור דהראב"ד ז"ל סבירא ליה דכל שקנו מידו חייב להעמיד לן חמור אחר אפי' אי לית לי' ולדעת הרמ"ה והריטב"א והוא סברת רוב הראשונים אפי' קנו מידו לא מהני דאין אדם מדשלב"ל אם לא שקנו כראוי בלשון חיוב דאדם מתחייב בדבר שלא בא לעולם כמבואר בנ"י ס"פ השואל ובדברי הרשב"א אשר באו בחידושי ר"ב ז"ל בפרק האומנין ועיין בב"י בסי' ס' ובס' ר"ט ועיין במהריב"ל בח"ב סי' ל' והרשב"א והרא"ש ז"ל ס"ל דבמשיכת החמור נתקיים השכירות ונשתעבד להעמיד לו חמור אחר מדין אחריות וכתב הנ"י בסוגיין דהאומנין דלא הלכו בזה הדרך הראשונים ולא האחרונים יע"ש לכן נראה עיקר דכל שלא קנו ממנו בלשון חיוב אין חייב להעמיד לו חמור אחר אי לית לי'

סימן כג השוכר את הפועל להציל את שלו מן הנהר ומן הבור וכך אמ"ל הצל את שלי ואתן לך שכרך וירד ולא הציל אם נותן לו שכר טרחו דבפרק הגוזל בתרא אמרינן ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו ושכרו מיהא שקיל ואיכא למימר דהתם איירי כשא"ל אציל את שלך ואתה נותן דמי שלי דכי הציל נותן כל מה שהפסיד וכי לא הציל שכרו מיהא יהיב ליה כמו שהי' נותן לאחר לירד לנהר ולטרוח ולהציל ואף על פי שאפשר שיטרח ולא יציל אבל זה שהתנה וא"ל אם תציל אתן לך שכרך הרי פירש ואמר לו שלא יתן לו אלא לכשיציל והוא הדין נמי אם אמר לו הצל את שלי ואתן לך שכרך דאם לא הציל אינו נותן לו כלום שהרי גילה דעתו דלא יהיב אלא אחר שיציל אבל בסתמא שא"ל הצל את שלי ולא אמר לו ואתן לך שכרך נראה דאפי' לא הציל יהיב ליה שכר טרחו ועיין במרדכי בפרק הגוזל בתרא בתשובת השדכנות ועדיין צריך תלמוד. וכתב הסמ"ע דאם התנה עם חברו ועלה מאליו דנותן לו כל מה שהתנה כיון דהיה לו פסידא ע"י הצלתו ועיין בש"ך בס"ק ד' ונ"ל שלא ראו מ"ש הנמוקי יוסף ז"ל בפ' האומנין בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל וההיא דירד להציל ולא הציל יש בכלל אפי' עלה החמור מאליו והכי איתא בהדיא בירושלמי עלה של חבירו מאליו אינו נזקק לכלום. איברא דהראיה שהביא הרמב"ן ז"ל מהירושלמי לע"ד אינה ראיה דהירושלמי קתני אינו נזקק לכלום ומשמע אפי' שכר טרחו לא יהיב ליה וכי מי גרע מירד להציל ולא הציל דשכרו מיהא שקיל ולכן היה נראה לע"ד דהירושלמי איירי בשלא התנה: