מבי"ט חלק ג ריג

שהוא בין במטלטלים בין בקרקעות חוזר כמו שכתב הרב ז"ל פי"ג מה' מכירה: ואם כן חייבים להחזי' הי"ב אלף מצד האונס שכתבתי וגם מצד שהם נכסי יתומים ואפי' לא היה אנוס אין נתינתו נתינה והיא בטלה כמו שכתבתי ואין דומה נדון זה לנדון שכתב הרי"ק ז"ל ויודה הוא בירוש' שהוא אונס כמו שכתבתי למעלה וגם שהם נכסי יתומים ואפי' לא היה אונס הפשרה בטלה מה שאינו כן במה שהשיב מהרי"ק ז"ל ולא במה שהשיב הר"ם ז"ל. והטיב לכתוב הח' החשוב ה"ר אברהם די בוטין י"ץ בחקירה השנית שעשה על פסק זה שבא משני צדדים דאי הוי אונס אין המתנה ואם אינו אונס אפוטרופוס שנתן מנכסי יתומים אין מתנתו מתנה וכמו שהאריך בזה בפסק שלו שזכה היתום: אך בחקירה הג' שכתב שזכה ראובן כי לא נתן האפוטרופוס הי"ב אלף כי אם לאשתו שבא הוא מכחה ובשליחותה ואכילת פירות מנ"מ לאו כקנין הגוף דמי ובעל בנכסי אשתו לוקח הוי ואינו חייב לפרוע חוב אשתו וכמו שהאריך בזה בשם החכם סגן הכהונה יצ"ו לא צדק בטענה זו דכיון שיהיה לוקח או יורש היכא דאיכא פסידא הוא חייב דאע"ג שבא בשליחות אשתו בא לתבוע מה שלא היה לאשתו שום זכות והויא גזל גבה ואין שליח לדבר עבירה וראובן הוא שאנס את האפוטרופוס ולקח ממנו הי"ב אלף ואעפ"י שאמר שנתנו לאשתו וכתבם נוסף על כתובתה לנ"מ באיזה צד שיהיה או נצ"ב כיון שאמר שכתבם בכתובה נוסף על כתובתה או יהיו נ"מ כמו שאמר ג"כ הרי נשארו בידו בגזל ואפי' שנתנ' לאשתו אינה זוכה בהם שהם גזל והיא חייבת להחזירם לאפוטרופוס ואם היא לא תרצה בעלה ראובן הוא חייב כי הוא הגזלן ואפילו שלא היה אונס אלא שנתנם האפוטרופוס כיון שהם מנכסי היתום אין מתנתו מתנה וראובן חייב לפורעם ואם הם ביד אשתו הוא חייב ללוקחם ממנ' ואם הוא אלם או אינו מצוי מוציאים אותם ממנה בב"ד ואם יש לו שום דין ודברים על היתום ב"ד יגבו לו מן הי"ב אלף כמו שכתבתי למעלה נאם המבי"ט: שאלה רכח על מה שכתבתי זה ימים פסק על הפסד שהפסיד החכם של ירושלם תוב"ב בסיבת היות דיין העיר ששלח לי סגנון הכתב שעשו עמו ראשי הקהל הנז' שקבלו עליהם שכל הפסד שיבואו לו מהעכו"ם או איזה עליל' שיעלילו עליו הכל עליה' ליהד' ויהיו חייבים לפרוע לו ועל זה כתבתי שהקהל יצ"ו היו חייבים לפרוע לו ועת' חזרו בני הקהל יצ"ו לשלוח השטר שעשו עם החכם מתחיל וג"כ שטרו' אחרים שעשו וכתבו שהן חייבים לפרוע לחכם מה שהפסיד מכמה טענות שטענו בכתב ואני אע"פ שלא שמעתי טענותם חייבתי אותם בהפסד לא לפי טענות החכם יצ"ו אלא לפי מה שכתב לי נוסח וסגנון השטר שביניהם והם טוענים על השטרות שאינם חייבים מכמה טענות: ראשונה כי עלילה זאת לא היתה בסבת הדיינות ולא לסבת הקהל אלא לפי שלא הלך לראותו כמנהג עשירי העיר מן הישמעאלים וגם שטען טענת הדיינו' ג"כ הנה כמה פעמים טוענים עלילה זו וההפסד היא מועט ד' או ה' פרחים ולהיות החכם אמוד בנכסים ועושר רב היה ההפסד רב ע"כ טענה זו. אני אומ' כי אין בטענה זה ממשות כי בעדו' שקבלו שם כתוב כי אחר שאמר הבי"ק לחכם למה לא הקבלת פני וכו' והשיב הוא מי אני וכו' אמר לו הבי"ק אתה דן אותם ומשמא מגרש וכו' נראה כי עיקר טענתו היתה עליו על כי היה דיין היהודים וגם כי כמה פעמים טענו על הדיינות ולא היו אלא דבר מועט לא כל הזמנים שוים ולא כל הביק"ש שוים וגם כי החכם היה אמוד בעשיר לפני הבי"ק ועל כן החמיר גם הקהל ידעו קודם כי היה עשיר ואיפשר שיעלילו עליו ועם כל זה נתחייבו במה שיפסיד בסבת הקהל יצ"ו: הטענה השנית כי גם שנתחייבו לפרוע ההפסד (היה) הוא אסמכתא בעלמא בלי קנין ושבוע' גם בזו אין להם זכות כי כל תקנות הקהלות אין צריכות קנין ולא שטר ודבריהם ככתובים וכמסורי' דמו כמו שהשיב הרא"ש ז"ל כלל ו' וכתב שמנהג פשוט הוא וכו' וכמו שהאריך אח"כ וגם בהסכמת קהל עם החכם כתב למעלה סימן ה' שאין צריך קנין וכו' וכמו שכתבו באורך באותו כלל ואפי' בדבר שלא בא לעולם וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בכלל י"ג: ובטענה שלישי' כתבו כי אותם שנתחייבו בהפסד הם מתי מספר ושכל הקהל לא יתרצו בתנאי כזה ואין זה טענה כי החתומי' בחיוב ההפסד הם ידועי' מפרנסי הקהל וחתמו י' במקום ז' טובי העיר והם עיקר החתומים בראש בשטר ראשון שנתפשרו עם החכם ובשני ובג' ומה שטענו שהקהל לא יתרצו לא כתבו שלא רצו מאז במה שנתחייבו אלא השבעה כי מאז נראה שידעו ונתרצו ועתה מה שטוענים של' יתרצו הקהל במה שכתבו הם עוברים על השבועה שכתבו בשבוע' חמור' שיפרעו לו מנכסיהם הכוונה היא לגבות אח"כ מן הקהל כי הוא המנהג הקהלות לצורך שעה מוציאים מכיסם או מתחייבים מכיסים ואח"כ גובין מן הקהל: והטענ' הד' גלו בה כי כל מה שטוענים הם דחיות ועכובים ותואנה הם מבקשים שלא לפרוע לו כי הוא ידוע משנים קדמוניות כי כל הקהלות הקדושות ששולחים מעות לירושל' הם יודעים כי מלבד שמפזרים לבעלי תורה ולעניים הם מוציאים גם לכל ההפסדות שיארעו בקהל כי אין השוכנים בירושלם יכולים לפרוע אלא הכראג"י מדי שנה בשנה ושאר ההפסדות הכוללים הן מן המעות הבאים מחוץ כי אם לא היו עושי' כך לא היה מי שירצה להתישב בעיר ומה שאו' שיש הרבה ת"ח בעיר יהי רצון שכך יהיה כי ת"ח מרבים שלום בעולם ובדבור זה הוא קרוב להיות עוברים על שבועתם שנשבעו לו לחכם להעמידו עליהם עד עשר שנים: הטענ' ה' כי העדים עצמם שמעידים על עלילת החכם שהיה בסיבת הקהל הם נוגעים בעדותם בפרט על כי עליהם כתבו חוג"א על פריעת ההפסד ואני אומר כי אין בזה שום נגיעה בעדותם כי אם נתחייבו יותר נקל הוא להם ליפרע ממנו מליפרע מן הקהל ועל זה יהיו רוצים הם שההפסד יהיה עליו ולא על הקהל כי יהיה להם צער ליפרע מן הקהל ואין פה נגיעה בעדות ואדרבא אם היה ההפסד על הקהל היה להם הפסד בזה כי יגיע להם חלק מן ההפסד וכשהיה ההפסד על החכם לא היו הם פורעים שום דבר הכלל כי אין להם שום זכות בטענותיהם וחייבים לפרוע ההפסד בעד החכם ואפי' שלא היו מתחייבים לפרוע כיון שמצידם הפסיד מצד היותו דיין עליהם חייבים: נאם המבי"ט: שאלה רכט הקשה הריב"ל נ"ע בתשובותיו על מה שכתבו התו' ספ"ק דשבועות א"כ מצאנו בשעיר של עם שהותר מכללו ע"כ דמה בכך אפ"ה כיון שכול' קרויין ביתו מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן ולא בשעיר של עם אע"ג דהות' מכללו עכ"ל ואני אומר דהתוס' סברי דבתר דאסקי גבי כהונה דכולם קרויין ביתו ותו לא דכתיב בית אהרן בית הלוי דמשמע דכל חד בית בפני עצמו לא מצינן למכלל לויים בכלל ביתו דאהרן ומאי דכתב ואפי' מקמיה דאסקי' דכולם קרויין בית אהרן לא קשה ולא מידי דהלוים יתכפרו בפרו של אהרן שהותר מכללו אצל כהנים ע"כ ואני אומר דאה"נ דמקמי' דאסקי' דכולם קרוים וכו' ולא קשה מידי כדכתב הוא אבל התוספות לא קשה להו אלא בתר דאסקי' וכו' כדפי' וכמו שכתב הוא עצמו דמאי דהקשו התוספות ואי בשל אהין לא איקריבותו דהיינו למה דאסקינן דכהנים אקרי ביתו ואפ"ה חזר וכתב דצ"ע בדברי התוספות דלא קשה ולא מידי מה שהקשו דלוים במה יתכפרו דמצינו להם כפרה מקמיה דמסקי' וכו' ובתר דמסקי' דכולם קרויים ביתו יתכפרו בשעיר של העם וכו' דאית לן למימר דלא אתי אשר לעם אלא למעוטי כהנים ותו לא מידי ע"כ וכבר כתבתי דלא הקשו התוס' אלא בתר דאסקי' ולא מצי למימר את אשר לעם אלא למעוטי כהנים משום דא"כ מצינו בשעי' של עם שהותר מכללו ותני' בהאי ברית' גבי כהני' דלא יתכפרו בשעיר שהרי לא הותר מכללו וא"כ תימא דתמיה' התוספת באתרי' קאי ותו לא צ"ע מידי: נאם המבי"ט: ובדבור שאחר זה האי מבעי ליה לכדתניא וכו' כתב ויש לתמוה בדבר התוס' טובא דמי דחק' למימר דפריך וקרא אצטריך וכו' ע"כ: ואני אומר דפשיטא דקושיא דגמרא משמע דלא פריך אלא דהאי אשר לעם לשיביא משלו הוא דאתא אלא שלא יתכפרו בו שאר הכהנים והאי קושיא מצי למדחי לה לתלת' אשר לו כתיבי חד מנייהו לשלא יתכפרו בו וכו' ולא ילפי' לעכב ולהכי כתבו התוס' דלמאי דתני בברייתא דאין מתכפרים בו קמקשה מהאי בריתא דמדאיצטריך קרא ללא מייתי משל כהנים אלמא מתכפרים בו: עוד כתב ותו דהא לעיל אמרינן דמאת עדת בני ישראל נפקא דלא יביא משלהם ואע"ג דכתיב אשר לעם למעוטי שאין הכהנים מתכפרים פרים בדמי' והאי לאו מלתא היא דלא אתא מאת עדת בני ישראל אלא לאייתור אשר לעם ע"כ: אומר דאין מובן מדבריו מהו כוונת קושיתו דאם הכוונה הוא להקשות דמשמע מגמ' דאשר לעם הוא למעוטי שאין הכהנים וכו' וקאמר והאי לאו מילתא היא דלא אתא מאת עדת וכו' אלא לאייתורי אשר לעם אין בזה קושיא כלל דבגמ' לא הוזכ' לאייתו' ולא מיעוט ולפי האמת כיון דכתיב מאת עדת ישראל וכו' אשר לעם הוא מיותר ומ"ה אמרינן דאתי למעוטי שאין הכהנים מתכפרים וכו' וכמו שכתב רש' ז"ל כדילפינן מאשר לעם יתירא ואעפ"י שהיה בזה אי זו קושיא היתה על הגמ' לא על דברי התוספו' שכתב ויש לתמוה בדבריהם טובא וכו' ותו דהא לעיל וכו' עוד כתב ותו מאי האי דכתבו התו' וקרא אצטריך שלא תאמר כיון דמצינו דיש להם כפרה יתכפרו בשלו וכו' והא אנן מדלא כתיב יכפר קיימין ואי מאי דקאמר הוי לבתר דידעינן דכתי' יכפר מלתא דפשיטא היא דקרא אצטריך שלא תאמר וכו' ומאי אתו התוספו' לאשמועינן ע"כ: ואני אומר דודאי לבתר דידעינן דכתיב יכפר הוא ואפ"ה לא הוי כל כך פשיטא דלא ילפי מיכפ' אלא דאית להו כפרה ואפשר דלהוי בשל עם אי הוה משכחינן לי איזה ייתור: עוד כתב ותו יש לתמוה במאי דכתבו התוספות וקצת תימ' דמאי פריך נימא דהא דדרשינן דלא אייתר משל צבור וכו' ולכאורה נראה דהוי תמיה' רבה דמילתא דפשיטא היא דמאי דדרשינן בהך בריתא דקאמר