מבי"ט חלק ג קצט

מהלכות מלוה אם היו הדברי' שנותני' הב"ח שטרות וטען שהם בידו משכון על חובו ושמחיים תפס על המלוה להביא ראיה ואם לא הביא ראיה יחזור ליורשים וזהו לפי דין הגמ' דמטלטלי דיתמי לא משעבדי לב"ח אבל אחר תקנת הגאונים ז"ל שכתב אחר כך הרמב"ם ז"ל שגובים מן היתומי' מטלטלים מועיל תפיסה אפי' לאחר מיתה בין במטלטלים בין בשטרות וכמו שכתבו כל הפוסקים ז"ל אלא שיש חילוק בתפיסת שטרות שמי שתופס שטר בידו שאומר שבעל השטר מכרו לו בכתיבה ומסיר' אינו צריך עדים לקנותו כיון שהשטר בידו אבל צריך עדים לענין תביעתו שהנתב' יאמר לו מי יאמר לי שבעל דברי' שלי כתב ומסר לך כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ו דמכירה ומה שכתב פ"ט דנחלות גבי א' מן האחי' שש"ח יוצא מתחת ידו שצריך להביא ראיה שאביו נתנו בכתיבה ומסירה וכו' אבל אחר שטען שנתן לו או שקנהו מבעליו גובה בו ואינו צריך להביא ראיה הוא כשהלוה רוצה לפורעו וכמו שכתוב בבית יוסף סימן ס"ב ומי שתופס שטר שחייבי' לראובן מה שחייב לו אינו צריך אח"כ לא כתיב' ולא מסיר' שאפי' בלי שטר מוציאין מזה לזה מדר' נתן ומועיל לו שטר שתפ' שהוא קודם לגבות מן הלוה ולא ב"ח אחרי' כיון שהשטר בידו וגם שב"ח אחרי' יבואו לגבות ממנו הוא ירצה לפרוע לזה ששטרו בידו ולא לב"ח אחרים כדי לקרוע שטרו ונ"ל שאם פרע לב"ח אחר מוקד' ולא יחוש לשט' שביד האח' אחר שיעיד עדים שפרע לב"ח שהיה חייב ראובן הוה ליה כמוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן ופטור מן החוב ומצאתי במשרים נתיב כ"ו שכתב והאידנא דגבי ב"ח ממטלטלי גובה מהם אפי' לא תפס מחיי' ונפק' מינה אפי' אחר תקנה שאם הם שני ב"ח ותפס שטרות א' מהם נראה דלא זכה בתפיסתו מחמת אותה תפיס' ויחלקו הש"ח וכן כתב מורי הר' אברה' בן אסמעאל נר"ו עכ"ל ואפשר שזה הוא כששניה' שוים אבל כשהו' מוקדם למי שתפס השטר אם פרע לו פטור כמו שכתבתי למעלה והיינו משום דתפיסת שטרות קיל מתפיסת מטלטלי' דגופן ממון דאפי' מכירתם בכתיבה ומסירה הוי מדרבנן ומ"ה יכול למחול שמן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר כמו המטלטלי' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"י והשתא בנ"ד שתפסה אלמנה זו שטרות שהיו חייבים לבעלה לצורך מזונותיה כיון שמכירת שטרות היא מדרבנן ותפיסתן אינו אלא לגופן יכולי' הלוים אם ירצו לפרוע ליורשי' ויכתבו להם שובר כדי שלא תוכל האלמנה לתבוע מהם בשטרות שבידה והיורשי' יתנו מזונות לאלמנה כל שלשי' יום ותפיס' השטרות יועיל ג"כ לאלמנה אם יפרעו לה הלוי' ואם לא ירצו לפרוע לה אין ב"ד נזקקין לחייב' שיפרעו לה מכח השטרות אלא למזון שלשי' יום כי אפי' כשמוכרת למזונות לכדי ששה חדשי' הלוקח לא יתנ' לה מיד שמא תנשא או תתבע כתובתה בב"ד כו' אלא נותן לה מזונות לל' יום וכן לעול' וכמ"ש המפרשי' והכא נמי כיון שאינה תופסת אלא בגוף השטר כשהיא גובה לא תגבה אלא למזון של ל' יום דתפיסת שטרות לאחר מיתה לא מהני למי שתפס לדינא דגמ' אלא אחר תקנת הגאו' ואין כ"כ יפוי בתקנה שתקח למזונות מה שאינו בידה אם לקחו' כבר היורשי' דומיא דמאי דאמרי' שאם הניח קרקע יכולה לעכב עליה' שלא ימכרוהו ואפ"ה אם מכרו אינה מוציא' מיד הלקוחות שאין האשה והבנות ניזונות אלא מבני חורין כמ"ש בא"ה סי' צ"ג והכא נמי אם פרעו הלוי' ליורשי' אין מוציאי' מיד' למוסר' ליד האלמנה למזונות כמה שני' אלא שיתנו לה כל ל' יום וכן אם לא פרע הלוה ליורשי' לא יחייבו את הלוה לפרוע לה מזונות לכמה שני' כיון שאין בידה אלא גוף השטר ולא שיתנו לה מידי חודש בחודשו אלא הם יקבלו מן הלוה כל החוב שהגיע זמנו שלא יהיה הלוה נשכר שישתמש מן המעות שהגיע הזמן לפורע' ושיפרע' הוא לאלמנה מל' יום לשלשי' יום שהחוב הוא באחריות היורשי' אם ישתדפו או יאבדו נכסי לוה והם יתחייבו אח"כ לפרוע מזונות האלמנה מה שלא יפרע הלוה ואף שתרצה האלמנה לקבל אחריות מה שחייב הלוה לזמן אינה יכולה לעכב על הלוה אם ירצה לפרוע ליורשי' וגם כי כל הפוסקי' פסקו שהאלמנה שתפסה למזונו' הרבה יותר מכדי כתובתה שאין מוציאי' מידה כפשט גמרא בבלי שאמרו דסקי' של מעות ובירושלמי אמרו אפי' אלף זוז אפ"ה כתב הרצב"א ואחרי' כ"א תפס' הרבה מוציאי' מידה וכדי הם לסמוך עליה' בנ"ד שאינה תפיסה כ"א בשטרות בעלמא שאין גופ' ממון שאינו דין שיפקעו' מן היורשי' ויתנום לאלמנה כיון שהם יתנו לה (מזונות) בכ"ז עוד יש' לדקדק בתפיסה זו שכתוב בצוואה שנתן ליורשי' בלשון מתנה מה שהיה לו ביד פלו' ופלו' וכו' כל זה יתחלק בין בנותי כו' עוד כי אשתו היתה ספק מעוברת כי בין שתלד בן או בת החילוק הנז' למעלה יהיה קיים עוד ייחד לה הבעל כל שאר כלי כסף וכלי זהב ומטלטלי הבית וחפצי' ומלבושי' הכל יהיה לה תחת כתובתה ומזונותיה ע"כ ואם יש באלו המטלטלי' כדי מזונות לכמה שנים אינ' יכול' לתפו' עוד כי האלמנ' שתפס' הוא כשל' הניח לה בעל' למזונו' ובנ"ד הניח לה למזונו' ולכתוב' ואע"פ שלא יהי' שוה לכתוב' ולקצ' מזונו' אינ' רשאי' לתפוס עוד וגם כי כתב ואם לא תתרצה יעשו עמה כדין תורה הדין הוא שאם לא תרצה ליקח כתובתה תזון מאלו המטלטלי' וישומו לה ב"ד וכשיכלו יתנו לה ממה שיש ביד' אפי' ממה שפירש שנתן במתנה ליורשיו כיון שהיא מתנת ש"מ ואינה קיימת אלא מדרבנן כדי שלא תטרף דעתו אינה קונה אלא אחר מיתה ומזון האשה והבנות במיתתו נתחייבו הנכסי' למזון ובמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות זכיה ובטור ח"מ סי' רצ"ב ואפי' שנתן ליורש בלשון מתנה כיון שהיתה המתנה במה שהיה ראוי ליורש גובין מזונות מהם אבל אם נתן לא' יותר משאר יורשי' אינה גובה ממה שהוא יותר דלא גרע יורש בין היורשי' מאיש נכרי וכמ"ש בשם הרא"ש ז"ל בפ"י בסי' רנ"ב ובנ"ד אפי' השוה הבנות במתנתן ומשו' שהיא מתנ' ש"מ גוב' האלמנ' ממתנתן למזונו' אפ"ה אם תפס' מן הדברי' שנתן להם מוציאין מיד' דנהי דהמתנו' של ש"מ הן משועבדו' למזונו' היינו לכשתצטר' למזונו' לא שתתפו' הדברי' הידועי' שנתן במתנה כי אולי לא תצטר' להם שתיזון ממה שהני' לה בעלה למזונות הכתובה ולהוי קיום פורתא להאי מתנה של ש"מ שלא תוכל האלמנ' לתפוס מהן מה שנתן בלשון מתנה ליורשיו אע"ג שתוכל אחר כך לגבו' מהם כשתצטרך למזונות וכעין חילוק זה הביא ריב"ש ז"ל בתשובותיו ק"ז. הכלל כי כל מה שתפסה האלמנה זו ממה שחילק הש"מ לבנותיו מוציאין מידה ותיזון ממה שהניח לה בעלה ואם לימים תצטרך עוד למזונות אז אם תרצה לגבות כתובתה ולא יספיק לה מה שהניח לה בידה אז יתנו הם למזונות או להשלי' כתובת' ואין הלוי' יכול' לפרוע לה שום דבר אלא ליורשי' והם יספיקו לה והיא תחזור השטרות ליורשי' והפתקאות לענין תפיסה גריע מתפיסת שטרות וחייבת להחזי' כדי שידעו ממה יגבו ומש' ומתן של ש"מ נאם המבי"ט: שאלה קפו אלמנות בגביית כתובה מנכסי בעליהן מן היורשי' כל הנכסי' הידועי' לכל א' מהן שהן מנכסי נדוניתן גובה כל א' מהן בלא שבועה ואפי' שתתפוס א' מהן מה שהוא מנדונית חברתה מוציאין מידה ואם יש לא' מהן שום חפץ קנוי ממעשה ידיה אע"פ שמעשה ידיה לבעלה נראה לי שיהיה מנכסי נדוניתא וישומו אותו לנדוניתא ולא תועיל קדימה או תפיסה לאלמנה האחרת באמרה כי אותו החפץ כבר זכה בו בעלה ושיהיה כשאר נכסי' שלו שיש לה דין קדימה אם היא קודמת לחברתה או שיועיל לה תפיס' כמו שמועיל תפיסה לאחת מהן במה שקנה הבעל אחד נישואי שתיהן כיון שכתב דאיקני בכתובתן שהדין הוא שיחלקו ואם תפסה א' מהן הויא תפיסה. והטע' שכיון שמעשה ידיה מצד הדין היו שלה וחכמי' תקנו לטובתה מזונות תחת מעשה ידיה כי שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה למזונות ולכך יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונות ואיני עושה דהא דתניא מזונות תחת מעשה ידיה שנראה שמעשה ידיה עיקר הרי תירצו בגמר' אימא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות שנראה שהמזונות הן עיקר חיובו ומעשה ידיה לא תקנו לו אלא משום איבה דלא תהוי ליה איבה עמה וכל שכן לדעת הרמב"ם ז"ל ושאר הפוסקי' אחרי' שסוברי' שהמזונות הן מן התורה דשארה הן מזונות שמן התורה חייב הוא לזונה ומעשה ידיה היו שלה אלא משום איבה תקנו חכמי' שיהיו לבעלה וכיון שאינם של בעל אלא מטע' איבה די לו כשמת שיחשבו מעשה ידיה שהם בעין שלו ויחשבו' לה בכתובת' לא שתתפס' אשתו האחרת אפי' היא קודמת או הב"ח הקוד' דלא גרע מעשה ידיה מנכסי נדוניתה דלא מהני בהו תפיס' אפי' למי שיש לו קדימה דאעג"ב דיש לבעל כח יותר במעשה ידיה ממה שיש לה בנכסי נדוני' שאינו יכול למכו' אפי' הכי אם מכר מכרו קיים לדעת הרמב"ם ז"ל ואפי' בפירות נכסי מלוג שלה שתקנו חכמים פירקונה תחת פירות משמע דפירקונה עיקר והפירות מדינא היו שלה אלא שתקנום לו משום איבה יהיה הדין שאם כשמת נשארו לו פירות אשתו בעין שאע"פ שהם שלו ויחשבום בנדוניתה לא יועיל תפיסה בהם לאשה או לבעל חוב וכל שכן שלא יגבום ב"ד אלא לבעלה הנכסי מלוג: גם מה שהביאה בנדוניתה בנשואין השניים שיש קצת חפצים שקנאם בזמן שהיה נשוי לשתיהן ואפי' בזמן שלא היה נשוי אלא עם הראשונה כיון שהגבה אותם לזאת כשגירש' וחזר' אחר כך להנשא עמו והכניסה אותם החפצי' בנדונית' עתה שמת ובאת לגבות כתובתה יחשבו חפצים אלו מנדוניתה ואין לראשונה זכות בהן וכ"ש אם הן ביד השנייה את זה כתבתי לזעקת אלמנה זו ואיני כמודיע ומזהיר אלא כמזכיר מה שנראה לי שהוא דין תורה וכ"ת יעשו הטוב ושלום המבי"ט: שאלה קפז שמעון נתן ללוי מעות של ראובן שיוליכם לו לסינים והניחם לוי תוך סיפיט א' שהניח בו דברים אחרים שלו ושל אחרים ובדרך באו לסטים על השיירא והרגו כמה בני אדם ושללו כל נכסיהם והכו את לוי ואת יהודים אחרים ומיראתו שיהרגוהו ברח להציל את נפשו ועזב הסיפוט וכל מה שהיה לו והגיע לעיר אחד שהיו שם יהודי' וספר להם המאורע והלכו שם למקום השיירא קצת אנשי' ומצאו הסיפיט שלם וסגו' כמו שהניחו והביאוהו אצלו ואמרו לו אל תפחד המתן פה ותלך עם שאר יהודים שהיו עמו ולא רצה ועזב הסיפיט בעיר עם המוקירי והלך לו לביתו לסינים ואמר לראובן כי המעות שלו גנבום הליסטים עם כל מה שהיה לו תוך הסיפיט ואחר כך באו שם היהודים שנשארו שם בעיר הנז' וגם המוקירי עם הסיפיט והניחו בבית לוי והלך ראובן בבית לוי עם אחרי' לראות הסיפיט לקחת המעות ראו אותו סגור שם המנעול ובתחתי' הסיפיט מצאו נקב א' כי קרעו העור שהיה מכוסה בו הסיפיט ונקבו הסיפיט ומשם נראה שלקחו המעות הנז' וחזרו לכסות הנקב בעור כי לא נמצא כלל בתוך הסיפיט ולוי טוען כי העדים שאמרו שהביאו הסיפיט סגור ושלם אלו לא נסתכלו תחת הסיפי' אותו הנקב והליסטי' הם שעשו הנקב לקחת המעות וגם שנאמ' שהליסטי' לא לקחו אולי המוקירי שנשאר בידו שם הוא שעשה הנקב ולקח המעו' בבואו בדרך מן העיר ההיא עד סינים כי בא המוקירי לבדו ועוד טוען לוי כי הוא אינו חייב באחריותם כי אולי המוקרי גנב' וראובן טוען כי עשה פשיעה בהניח הסיפיט יחידי עם המוקירי ולמה לא המתין לבא עם שאר היהודי' הולכי' כמוהו כי המוקירי גנבם מפני שהיה יכול לטעון שהליסטי' גנבו' ואמר ראובן שיש לו כמה אמתלאות שלוי גנבם כי הוא מתהפך