מבי"ט חלק ג קסט

אמר שדעתו היה לכך שיוכל רבו להתי' לו שלא על פי חכם ששומעין לו ואפי' שאמ' על דעת המקו' ובנ"ד עדיף טפי דפשיטא שדעתו היה לכך שיוכל שמעון לתת לו רשות שלא נדר אלא עד שיכניסנה לחופה וכיון שלהכניסה לחופה אינו בידו אם לא ירצה שמעון או לא תרצה היא אם גדלה ותרצה לשבת עד שילבין ראשה נראה כי לדעתו נדר ואם כן אפילו בנתינת רשות לבד פטור כיון שלדעתו נדר דמשמעות לדעתו הוא כל שמוחה בו שלא יקדש וכו' עד שיכניס את בתו וכיון שנותן לו רשות הוא פטור וכל שכן כשאו' בפי' שאינו רוצה שיכנס עם בתו לחופה או היא אם גדלה אינה רוצה בו ואין בזה הענין חילוק בין שבועה לנזירות שמשון כי חומר נ"ש הוא שאין לו שאלה כשחל הנזירות אבל כשיש צד לומר שלא חל הנזירות שוה הוא לנזירות סתם או לשבועות ומעשים בכל יום על מי שנשבע שלא לישא אשה על אשתו וכשנותנת לו אשתו רשות בפני שנים שישא אינו צריך התרה כי לא חלה השבוע' אלא כל זמן שהיא מוחה וכמו כן הנ"ש אינו חל בנדון זה כל זמן שאינו מוחה ודמי הא מלתא נמי למי שגירש אשתו ע"מ שתתן לו מאתים זוז או שתניק את בנה או תשמש את אבי' שאם בטל התנאי הגט קיים וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח אינו גט עד שתתן אותו כלי או כו' או עד שיבטל התנאי וכו' ובתשובת שס"ו הארכתי בביטול התנאים נאם המבי"ט: שאלה קכ בכתוב' ארוסה אם לא כתב לה איכא פלוגת' להרמב"ם ז"ל אין לה ולהרא"ש יש לה אפי' ממשעבדי אפי' לא כתב לה כמו שכתב בא"ה סי' נ"ה ובפ"י מאישות כתב מ"מ שרבותינו הצרפתים וגם האחרונים והפוסקים והרשב"א חלוקים על הרמב"ם ז"ל וכן ריא"ז בהג"ה אלפסי פ' נערה אפי' לא כתב לה ואני דנתי הלכה למעשה בארוסה שהיו בידה סבלונות מן הארוס וגרשה שתגבה מנה מאתים ממה שבידה דכיון שהיא תפוסה תאמר קים לי כהאי תנא נאם המביט. עוד על ענין זה באורך להלן: שאלה קכא ארוסה יש לה כתובה מנה לאלמנה ומאתי' לבתולה כדתנן פר' נערה המארס בתו וגרשה אירסה ונתאלמנה וכתב רש"י ז"ל דקסבר יש לארוסה כתובה וב' כתובו' של נערות שלו והר"ן ז"ל כתב דקסבר יש כתובה לארוסה אי נמי כשכתב לה ובימי נערות וקטנות וכו' ובריש אף על פי נמי תנן בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה מוסיף נתאלמנה או נתגרשה בין מן האירוסין גובה את הכל ור' אלעזר ב"ע פליג על התוספ' שלא כתבו לה אלא על מנת לכונסה והלכת' כוותיה ולכ"ע ארוסה יש לה כתובה מנה מאתי' והרמב"ם ז"ל פ"י דאישות כתב דווקא כשכת' לה ולא נכנס' לחופה וכו' אבל אם אירס אשה ולא כתב לה כתובה ומת או גירשה והיא ארוסה אין לה כלום ואפי' העיקר כו' וכת' הרב מ"מ זה דעת הגאונים ועיקר ראייתם מדאבעיא לן פ' הכותב ופ"ק דב"מ אי אית לה כתובה לארוסה כשלא כת' לה ולא אפשיטא הילכך אין לה כלום ורבותינו הצרפתים ז"ל חלוקים בזה ואף דעת האחרונים ז"ל לחלוק בדין זה ודעת הרמב"ן כדעת הגאונים ודעת הרשב"א כדעת הצרפתים ז"ל ובהגה' שם כי כן דעת התוספות וכן בהגה באלפסי פ' נערה בשם ריא"ז ובא"ה כתב בשם הרא"ש ז"ל דיש לה מנה מאתי' אפי' ממשעבדי אפי' לא כתב לה ואלו הפוסקים סוברים כמאי דבעי פשיט גמרא האי בעיא פשטא ממתני' דנתאלמנה או נתגרש' בין מן הארוסין גם כן גובה את הכל ומפשט' דתני רב חייא בר אבין אשתו ארוסה לא אונן כו' מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה ואשינויי דחיקי דאיירי כדכתב לה לא סמכינן וכיון שיש מחלוקת בדין זה כשלא כתב לה אעפ"י שאנחנו פוסקי' על הרוב כהרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל אפי הכי אם הארוסה היתה תפוסה מנכסי הארוס כשמת או גירשה נאמר קים לן כהני תנאי טובא ונפרעת מנה או מאתים וכן דנתי הלכה למעשה לאיש מפורסם זה קרוב לעשרים שנה ולא חלק עלי שום א' מהרבני' ז"ל אשר היו בזמן ההוא ואם כן כשמתה היא ג"כ והית' תפוסה בנכסי הארוס בבית אביה או יורשיה כיון שהוא אינו חייכ לקוברה ויורשיה קוברין אותה יעכבו ממה שבידם שיעור מנה מאתים דאע"ג דאמרי' ס"פ נערה המאורסה על ההוא גברא דשכיב' ארוסתו ואמרי ליה הנהו רבנן איזיל קבר לה או הב לה כתובתה ואמר להו רב חייא תנינא אשתו ארוסה לא אונן כו' מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה ודייקינן הא מתה היא אין לה כתובה מ"ט אמר רב הושעיא שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דמשמ' דמתה אין לה כתובה מארוס אפי' הכי נראה לי דהיכא דהיתה תפוסה יקחו יורשיה שיעור כתובת' ממה שבידם דכתב רש"י ז"ל מ"ט דאמרי' כי מתה בחייו אין לה תביעת כתוב' ותקבר בשביל מנה מאתים שהוא יורש ע"כ ביאור דבריו כי מתה בחייו אין לה תביעת כתוב' כדי שתקב' בשביל המנה מאתים שהוא יורש כלומר שאינו נקרא יורש כיון שאינו לוקח שום דבר והר"ן ז"ל פי' ענין זה יותר שכתב ואסיקנא שאין הארוס חייב לקברה לפי שאינו יורש כתובתה כדי שנאמר שיקברה תחת ירושת כתובתה אלא ממילא נפטר ממנה לפי שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי כל מה שכתוב ליכי או כיון שמתה לא תנשא ע"כ ולישנא דממילא נפטר ממנה ר"ל מן החיוב שהי' חייב לפרוע לה אם יגרשנה או כשימו' הוא שהיו חייבים יורשיו לפרוע לה כתובתה השתא נפטר ממילא מאותו חיוב שאינו פורע שום דבר ואינו נקרא בזו שהוא יורש כדי שיהיה חייב לקברה אבל כשהיתה תפוסה ונשארו נכסים שלו ביד יורשיה אינו נפטר ממילא והרי הוא יורש כשיקח מה שהיה בידה ולכן יהיה הדין שיקברנה ויקח מה שהיה בידה או לא יקברנה וישאר בידם כדי כתובתה כמו שאמרו הנהו רבנן איזיל קבר לה או הב לה כתובתה וכן מלשון תנאי כתובה שאין אני קורא בה כשתנשאי לאח' תטלי מה שכתוב ליכי אע"ג דאין אני קורא לכשתנשאי אני קורא תטלי מה שכתוב ליכי דוקא תטלי אבל כשכבר נטלה נטלה. נאם המבי"ט: שאלה קכב ראובן קבל נזירו' שמשון בכל תנאיו אם יגרש את ארוסתו תוך עשרה שני' והיה רוצה ללכת למדינת הים והתרתי לו שיכתוב גט זמן על מנת או מעכשיו אם לא) באתי תוך ב' שנים או שלשים יום מפני כי מה שקבל אם יגרש משמעותו הוא אם יגרש גט כריתו' דבנדרי' הולכי' אחר לשון בני אדם וגט זמן אינו בכלל הנזירו' שמשון אולי יחזור קודם הזמן ואפי' שלא יחזור ותשאר גרוש' אינו נ"ש כי לא קבל אם יגרש אלא על גט גירושין לחלוטין מתחלה עוד אני אומר כי לדעת הרא"ש בתשובה שהביא בטור מי שגירש על תנאי שאם לא יבא תוך שנה שתהיה מגורשת שיכול לבטל התנאי ותנשא מיד כי לביטול התנאי חל הגט למפרע משעה שבא הגט לידה וכן נראה סברת הרמב"ם ז"ל ג"כ ואם כן יכול ראובן שנתן הגט על תנאי אם (לא) באתי לבטל התנאי ותהיה מגורשת כשבטל התנאי ולא יכשל בנ"ש כי לא נתנו קודם לחלוטין אלא על תנאי. עוד על דרך זה יותר טוב יגרש על תנאי אם לא באתי תוך י' שנים כי בתנאי זה לא תשאר מגורשת עד אחר העשר' כמו שקבל נ"ש ואח"כ יבטל התנאי עוד יוכל לגרשה על דרך זה בדבר שדומה לתנאי ואינו תנאי והוא מי שאומ' הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו עד שנה או שנתים וזה יאמר הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו עד סוף עשרה שנים ואחר כך יוכל לבטל מה שאמ' ולא תתגרשי כי לכולי עלמא יוכל לבטל מה שאמר ולא תתגרשי כיון שהגט בידה ולא יצטרך ליטלו מידה ולחזור וליהנו לה דבנתינה ראשונה סגי כיון שעדין הוא בידה ואדרבא אם היה נוטלו וחוזר ונותנו לה היה עובר על נ"ש עתה שנותנו לה לחלוטין ואפילו שלא היה נוטלו ונותנו לה כיון שהוא בידה עדין כשיבטל מה שאמר היה נראה כאלו עתה מגרשה לחלוטין ולכן הוא יותר טוב ליתנו על תנאו כמו שכתוב למעלה המבי"ט שאלה קכג שטר שכתוב בו שקבל ראובן משמעון ק' פרחי' והשכיר לו בה בתים בסך פרח א' לשנה שעולים שני השכירות מאה שנים ואחר שש שנים מזמן השכירות כ"ז שירצה יש רשות ביד ראובן המשכיר לסלק את שמעון השוכר ולחזור הק' פרחים וינכה פרח א' לכל שנה שעברה וכל הוצאות ותיקוני' של הבתים על (המעות) [המשכיר] ויוצי' מעו' ההוצאות השוכר ויהי' נאמן בכל דבריו וישלם לו המשכיר כל ההוצאות ועל ק' פרחים אחרים שהיה חייב המשכיר לשוכר נתחייב לפורעם י"ו כל שנה בששת השנים ואם לא יפרע בזמנים הנזכר יוכל השוכר למכור הבתים הנז' להפרע מן הק' ומן הק' או מה שישאר מהם ע"כ ענין השטר של שכירות ועתה טוען המשכיר ששכירות הבתים היה שוה כ"ה פרחים בכל שנה וגם שיש בשכירות זה הלואה והוי אגר נטר ותנן המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם גם לא ישכור בפחות גם השכירות של ו' שנים ו' פרחים צריכין לתיקון הבתים ויותר על כל הנזכ' יודיענו רבינו הדין עם מי ואם יש צד רבית קצוצה או לאו: תשובה כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו המלוה את חבירו סלע בה' דינרין או סאתי' חיטים בג' וכו' והתנה עמו שידור בחצרו חנם עד שיחזיר לו הלואתו או ששכר ממנו בפחות וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלואתו או שמשכן בידו מקום שפירותיו מצויין בעת ההלואה כגון שמשכן חצרו ע"מ שידור בו בחנם הרי זו רבית של תורה ויוצאה בדיינין וכן המוכר שדה או חצר באסמכתא הואיל ולא קנה הגוף הרי כל הפירות שאכל רבית ומחזיר אותן והוא הדין לכל מי שלא קנה קנין גמור מתחלתו וכו' וכל דבר שאסור משום רבית חוץ מאלו הרי הוא אסור מדבריהם וכו' ונקרא אבק רבית ע"כ בענין הלואה כתב ב' חלוקות שידור בחצר חנם או פחות משכרה שהוא רבית של תורה ובמשכן חצירו כתב חלוקה א' לבד שידור בה חנם שאם בפחות משכר' לא הוי רבית של תורה כיון שהוא דרך משכנתא דבמשכנתא יש לו לבעל המעות כח יותר בחצר כדאמרי' בעלמא מאי משכנתא דשכונה גביה לענין דינא דבר מצרא מה שאין כן בשכירות אפילו שהוא שכירות לכמה שנים גם משכנתא במקום שנהגו שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו הוא כמו קרקע ובעל חוב של מלוה גובה ממנה אפילו מן היתומים דלא הויא כמטלטלי דיתמי דלא משעבדי לב"ח מדין הגמרא והבכור של מלוה נוטל פי שנים ואין השביעית משמטת' וכמו שכתב הרב פ"ז מה שאין כן במקום שנהגו לסלק בכל עת וכ"ש בהלואה על החצר דמי משכנתא דלא הוי כמו קרקע ואם כן בנ"ד דאינו אלא הלואה כשכירות על החצר כדי שיתננה בפחות משיווי' שהוא קצוצ' ובמשכנתא לא הוי קצוצה אלא כשנתנה בחנם דוקא ולא כשנתנ' בפחות משיוויה אלא שנר' מלשון הרב ז"ל שכששכרה בפחות לא הוי רבית קצוצה אלא כשקצב הדבר שפיחת לו שנראה שצריך לומר חצר זה שוה דינר בחודש ומפני שאתה מלוה לי אתנהו בחצי דינר: עוד יש בהלוא' זו של נ"ד שאינה כמו המלוה לחבירו ע"מ שידור בחצרו חנם או בפחות שנראה שדמי ההלואה קיימים לבעל החצר והמלוה פורע לו שכירות בפחות משיוויו כמו כשהוא דר בחנם שאז הוי רבית של תורה שמעות המלוה קיימים