מבי"ט חלק ג קסא

שם והנה האחרים שקנו הנז' לא נשמע שתבעו שום אונאה ואם לא היתה אונאה בט' גם באלו הג' לא היתה אונאה. גם בהשערת האונאה בנ"ד שקנה לזמן ב' שנים היה צריך לשער האונאה כפי מה שנמכר במקו' הקנין באשראי לב' שנים שאפי' שלא היתה שוה הסחורה במעות בעין כי אם ה' ומכרוה בששה או יותר שיש בה אונאה אין בה אונאה אם הוא ידוע כי מי שיקנה סחורה לזמן ב' שנים אעפ"י שידע שאינה שוה אלא ה' קונה אותה בששה כדי למוכרה בה' ולהסתחר במעות זמן שתי שנים והוה ליה כמו שהתנה עם המוכר אני יודע שאינה שוה כל כך על מנת שאין לך עלי אונאה ואם כן אין כאן שום טענת אונאה וגם על טענת לוי שמכר ראובן סחורה כמו זאת בזול ממה שמכר לו ועם כל זה הרויח בה כ' לק' אינה טענה כי אולי אחר כך הוזלה אותה הסחורה במקום שהביאה משם והיה יכול ראובן להרויח בה במקום שמכרה וגם תשובת ראוב' לטענה זו מספקת לסתור טענת לוי כמו שכתוב בשאלה סוף דבר שאין כאן שום תביעת אונאה נאם המבי"ט: שאלה צח אשה שנשאת ויצא עליה שטר חוב מהו הדין: תשובה כל הפוסקים הסכימו שאשה שהיתה עליה מלוה בשטר ונשאת שב"ח גובה מנדוניתה שהכניסה לבעל' בין שהכניסה לו מעות או קרקע או מטלטלין אם כתוב מטלטלי אגב מקרקעי ואפי' כלו או נפסדו נכסי נדונייתה או נתאכל המעות חייב בעלה לשלם מנכסיו שאחריות כל הנדוניא עליו שהכל הוה משועבד למלוה קודם שנשאה וכל מה שיפרעו למלו' יפחתו ( מעשר) [מנכסי] נדונית' ואם ישאר לה איז' דבר מנדונית' יהיה התוספת לפי הערך ואם לו ישאר שום דבר תשאר עם בעלה בכתובת מנה או מאתים ואף במלוה על פה כתבו רשב"ם ור"ח והרמ"ה שגובה ממנו כמו שכתב באבן העזר סי' צ"א אבל רב אלפס כתב כסברא ראשונה וכן כתב א"א ז"ל עד כאן והרמב"ם ז"ל כתב סוף פ' כ"א מהלכות מלוה דאינו גובה במלוה ע"פ אבל אם המעות בעין גובה מהם מה שכתבתי כלו או נפסדו הוא כשהוא חייב באחריותם תם פחתו פחתו לו שלא כמנהג המסתערבי' כי אפילו כלה אם עושה מעין מלאכתו אינו חייב הוא בתשלומו וכן כשנפסדו מכל וכל הוא חייב באחריותו ואם מכר בנכסי נדוני' אשתו חייב לחזור ולקנות לה שלא היה לו רשות למכור והם באחריותו ואם היו מעות שהכניס' לו אעפ"י שיכול לשאת ולתת בהם הוא חייב באחריותם והרמב"ם והרשב"א והרא"ש ז"ל בתשובות כולם כתבו שמה שלותה קודם בשטר יפרע הבעל מנדוניתה המבי"ט: שאלה צט יצאתי לישע יתומי ר' יעקב תיבה נ"ע על בית שהי' מוחזק בה זה שלשים שנה והורישה לבניו וכתב בצואתו שיתנו לאשתו מ"ט ולבנותיה הב"ה והבתים הקטנים שקניתי מן המאעלם ע"כ ונמצא בתוך כתביו אחרי מותו כתב א' שהקדי' המעל' אותם הבתים לבית הכנסת מאיור הקדש גמור וחומרות רבות על ההקדש שלא יוכלו למכור ולא למשכן אלא שיהיו קדש גמור לה' עד עולם ושמנה גזבר וממונה עליהן את כר' יעקב תיבה הנזכר וזה הכתב גנבה מביתו א' מהנכנסים והיוצאים בביתו ומסרה ביד הקהל יצ"ו והם תובעים הבתים הנז' מיד היתומות שנשאת כבר הא' מהן ונתנו לה בית א' מאותן הב' בתי' כמו שכתוב בצואה ואני חושב כי אין להם יכולת להוציא בדין תורה מתחת יד היתומות כי גם שהכתב של הקדש נעשה בחומרות גדולות כמו שנזכר הוא ידוע כי לא זכו בה עדיין הקהל הנז' יצ"ו ולא החזיקו בה מעול' לשלא יוכל להשאל על הקדשו כי אפי' שהכתיב המעלם הכתב ההוא של הקדש בחומרות גדולות כיון שלא מסרה ביד הקהל היה יכול להשאל עליו אפי' שבאמיר' לבד היתה קדש כ"ש בכתיבה בפני עדים. עוד אני אומר כי אפי' שאלה לא היה צריך כיון שהכתב נשארה בביתו ובמותו אפשר שהיה חושב בעצמו שתהיה הכתב בידו ושלא יחול ההקדש אלא אחר שימסור הכתב ביד גזברי הקהל וכמ"ש ספ"ק דמציע' אמר ר' ירמיה אמר רב סמפון היוצא מתחת יד מלוה כו' אינו אלא כמצח' דא"ל ספר' אתרמי ליה וסב' אם יבא ב"ח לפרעיני ושמ' אין שטרי בידי ואם לא יהיה שובר מוכן לא יפרע כלו' כמו שפי' רש"י ז"ל שם הכ' נמי בנ"ד אעפ"י שנכת' שט' על הבי' שהקדי' כיון שלקח' בידו עדי' לא חל ההק' עד שימסרנ' ביד הגזברי' אלא שמצא עתה סופר ועדים לחתום בה ושתהיה בידו להכשירה לתתה בידם ומאז יחול ההקדש ואפילו דבאמירה בעלמא הויא הקדש כמסירה להדיוט וכבר אמ' בשעת הכתיבה שהיה מקדיש אותה כיון שרצה לכתוב כת' ולהניח' בידו מגלה בדעתו כי מה שאמר שהיה מקדיש היה כדי שיכתבו דבריו ויותן הכתב בידו לכשירצה למוסרה אז יחול ההקדש לא שתהיה קדש באמירה זו שכתב כי לא אמר אלא כדי שיכתב ותהיה בידו ואפילו שכתוב בה שהקדיש הבית מעכשיו הקדש גמור כל זה הוא אחר שימסור הכתב כי מאז נקנ' עכשיו בשעת מסירה ויותר טוב וחזק היה להקד' אם היה אומר בפני העדים הוו עלי עדים שאני מקדיש בית זו הקדש גמור מעכשיו כי אמירתו זו היא כמסירה להדיוט או היה אומר ומכתיב ומוסר אבל האמירה שאמר שיכתבו כל אלו החיזוקים והחומרות ויתנו הכתב בידו נראה כי דעתו הוא שלא יחול ההקדש עד שעה שימסור כי לא גמר להקדישה אלא על ידי מסירת השטר וכמו מה שאמרו על שכיב מרע שדבריו ככתובין וכמסורין דמו אם אמר כתבו שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה והכי נמי שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ועד שלא בא השטר בידם מכרה. עוד אני אומר כי אפילו היתה קדש מאז שהקדישה באמירה לבד שהיא כמסירה אפילו כשכתב או שאמר אז בפי' לעדים הוו עדים כי מעתה אני מקדישה והשטר אינו אלא לראיה בעלמא בידי שבענין זה הוי אמירתו כמסירה אפ"ה עדיין היה יכול לחזור בו ולהשאל על נדרו והקדשו כמו שכתבתי כיון שלא זכו עדיין הקהל בבית ולא החזיקו בה היה יכול להשאל על נדרו כיון שהיא ברשותו ובחזקתו דהלכה כב"ה דיש שאלה להקדש בפ' שום היתומים וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד דנדרים כשם שנשאלים על נדרי האיסר ומתירין אותו כך נשאלין על נדרי הקדש ומתירין אותן בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית ע"כ. ואם כן להוציא מיד היתומים צריך להביא ראיה שכתב זה שנמצאת ברשות היתומים שבאת קודם ליד גזבר שיזכה בה בשביל ההקדש או שלא נשאל על נדרו קודם שמכרה כיון ששטר הקדש בית זו היה לעולם ביד ה"ר יעקב הנז' והוא ידוע מי לקחו מביתו עתה באלו הימים ונתנו ליד גזברי הקהל הנזכ' ומיד הלכו לב"ד לתבוע הבית והב"ד אינם יודעים תוכן הדברים מזה שלשים שנה ונרתעי' על חומר ההקדש שכתוב בשטר חרמו' ועונשי' על קיום ההקד' ההוא ושאינו יכול לא הוא ולא הגזברי' למכור ולא למשכן הבית הנזכר ואיך מכרה או איך קנאה ה"ר יעקב הנז' כיון שידע תוכן הכתב וגם שהוא היה גזבר עליה ומשנכנסה בידו זכו הקהל ועל זה אני מישב דעתם שלא יהיו מיריאי הוראה זו להקל בחומר ההקדש כי גם צריך שיהיו יריאי הוראה להוציא מחזקת היתומים מה שהוחזק ביד אביהם זה שלשים שנה עם הג' שנים ויותר שמת הוא והחזיקו היתומים בבית כי גם שלא היה הכתב בידם כבר נתפשט הקול פה ובדמשק מכמה שנים שכתב המעלם כתב ההקדש הנזכ' וכמה פעמים דברו ראשי הקהל שהיו בזמן ההוא ולא עלה בידם שום דבר ולא יאמרו כי ר' יעקב היה איש אלם ולא היו יכולים להוציא מידו כי ת"ל היו ביניהם אנשים רשומים אשר היה כח בהם להוציא בלעו מפיו וגם כמה בעלי דינים שהיה להם תביעה עמו בשנים שעברו והיינו כופים אותו על הדין ומכריחי' אותו לקיי' אלא שראשי הקהל ידעו בודאי שנמכרה לו הבית הנזכ' ע"י שליח של המעלם כשנמצא דחוק ואז אפש' ששלח הכתב של הקדש למוסרה לו כאלו היה מבטלה כדי שיוכל הוא לקנות' באופן שלא נכנסה בידו בתורת גזבר של הקדש ולא ביד שום אדם מן הקהל ובהיותה ביד המעלם משעה שנכתבה עד עת המכיר' עדיין לא חל ההקדש עליה מן הטעמי' הכתובים למעלה. וכל אחד מאלו הטעמים היה יכול רבי יעקב להשיב לטוענים עליו על ההקדש הנז' וכ"ש אחר שמת הוא ונשאר הבית ליתומו' כמו שצוה הוא בצואתו שטענינן ליתמי מה שהיה יכול אבוהון לטעון. עוד שנינו במשנה הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה שקנה או שניתנה לו במתנ' וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכו' טוען הבא מחמת ירושה צריך להביא ראיה שדר אביו בשדה זו או נשתמש בה אפילו יום א' וכיון שאכלה הוא שלש שני' מחמת אביו מעמידין אותה בידו ע"כ ובנדון דידן כולי עלמא עדים שדר בה אם היתומות או השכירן ט' פעמים ג' שנים והיתומות יותר מג' שני' ואין צריכין עוד להביא ראיה כ"ש שניתנה קצת הבית ליתומה א' שנשאת ובעל הוי כלוקח ובא בטענת יורש ולוקח כי גם הלוקח אינו צריך טענה כי גם שיבא אחר ויאמר שהיתה שלו והביא ראיה טענינן ליורש וללוקח שמא אביהם קנאה ממנו או נתנוה לו כמו שהיה הוא יכול לטעון וגם יכולים לטעון עליהם אפי' שכתב ההקדש היתה נמצאת ביד הקהל והיתה כבר הקדש כי הקהל עצמו מכרוה לאביהם או נתנוה לו כיון שיש להם חזקה כי גם שכתוב בכתב ההקדש שלא יוכל למוכרה ולא להוציא' מרשות ההקד' ואפש' שכתוב ג"כ שאם ימכרו המכר יהי' בטל או שתחזור לבעלים שהקדישוה כיון שניתנה על תנאי ועברו על התנאי עכ"ז יכולים להוציא המעות שניתנו על הקניה מן הקהל כיון שמכרו מה שלא היה להם כח למכור ומ"ש בצוואה שצוה כ"ר יעקב לבנותי' הבתי' שקנה מן המעל' אפשר שקנה קודם מן המעל' ואח"כ ידע כי עשאם קודש קודם ביד הקהל ואפי' ידע מקוד' קנאה מן המעלם על סמך שיקנה ג"כ מן הקהל ולא הזכיר הוא בצוואה כ"א הקניה הראשונ' של המעל' ובזה יתחייבו הקהל לחזור ליתומות מה שהיו שוות אז הבתי' או מה שנתן הוא להם על הבתים וכל זה הוא אפי' היינו אומרים שהגיע אליהם הכתב מקודם והחזיקו בה בתורת הקדש שאפי' הכי היינו יכולין לטעון בעד היתומות אבל האמת היא כי מעול' לא זכה ההקדש בבתי' כיון שלא נמצא הכתב בידם אלא ביד היתומו' וכמ"ש למעל' ולא היה לקהל שום זכות להוציאה מיד אביהם אם היה טוען מה שכתוב למעלה וכ"ש מיד היתומו' שאינן צריכו' לטעון שום דבר שהבא מחמת ירושה אינו צריך טענה וכן הלוקח ומי שנשא היתומ' האח' וניתן לו הבית או קצת הוי כלוקח עוד אני אומר כי הוא ידוע ומפורסם כי גם בדמשק הקדיש קצת קרקע לבית הכנסת ואחר כך כשהמיר הדת חזר ומכרה לגוי' ובעונות היה זה סבה לחרבן הבית הכנסת הקדום בדמשק שהיה קבלה בידם שנבנה הב"ה על יד ר' אלעזר בן ערך תלמיד רבן יוחנן בן זכאי ואולי ידע כ"ר יעקב הנזכר וגם הקהל שימכור ג"כ בית זו לגוים ויהיה סבה ח"ו לחרבן ב"ה שאצלה ורצ' לקנו' אותה ממנו כדי שלא יבא שום תקלה עוד וגם ראשי הקהל שבזמן ההו' אם ידעו זה היו נותני' רשות שתמכר ליהודי כדי שלא יהיה יד הגוים באמצע גם זאת הטענ' היה יכול ר' יעקב לטעון וגם אנו נטעון בעד היורשים ובעד הלוקח טענה זו והטענות אחרות כי בכל א' מהן די לשלא יוכלו להוציא מיד היורשים והלוקח כמו שנאמ' כי לא רחוקות טענות אלו מלטעון אותם בעד היתומות כל זה הוא ג"כ (אף) על פי ההקדש חל מאז והאמת הוא שלא חל ההקדש כיון שנמצא' כתב זו ביד יורשי ר' יעקב ומעול' לא נכנסה ביד הקהל ואין שום מקום לשום דיין לחוש שמא ימעלו בהקדש כי אדרבא יש