מבי"ט חלק ג קלה

ומונח לריוח או מן מכס הבשר: ועל נדון דידן אני חוזר על ההולכים לפתות לעשירי' הבאים מחוץ שילכו לקהל' שהם יורדים לחיי עניי ק"ק בית יעקב כי אם לא היו הולכי' לפתות' אפשר שקצת' היו באי' מעצמם לבית יעקב והיה אי זה ריוח לענייה' ומצד הדין אני אומר כי זה הוא לפחו' גזל מדבריה' ודומ' למפריחי יוני' שהו' גזל מדבריה' וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ו' מהלכו' גזל דברי' הרב' אסרו חכמים משו' גזל והעובר עליה' הרי הוא גזלן מדבריה' כמו מפריחי יוני' וכו' וכן אסרו חכמי' לצוד יוני' בתוך הישוב וכו' ואין פורשין נישובין ליונים וכו' ואם היה ישוב כרמי' אפי' מאה מיל לא יפרוש היוני' הם של בעלי כרמים וכן לא יפרוש בתוך השובכי' אעפ"י שהם שלו או של נכרי או של הפקר ואעפ"י שהרחיק מן היישוב מאה מיל מפני שהיוני' באות לישוב השובכין ע"כ הרי שאפילו שיש יוני' של נכרי שהוא מותר או של הפקר שהוא הפקר לכל אין פורשין אעפ"י שאפשר שלא יצוד אלא מן ההפקר או משל נכרי שהוא מותר שמא של שובכין אחרים שיש להם בעלי' הוא צד שהיוני' של אחרי' באי' לשובכי אלו ואפשר שצד מאותם שיש להם בעלי' ובנדון דידן נמי אלו המפותי' וצדין בפיה' את העשירי' שילכו לבית הכנסת שלה' אינ' כהפקר גמור שהזוכ' בהם זכה שהוא ידוע שאם לא היו מדברי' להם ומפתי' אות' קצת' היו באים לבית יעק' מעצמ' הרי הוא כיוני' שיש להם בעלי' כי אף על פי שיש שם יוני' אחרים שאין להם בעלי' אינם יכולי' לצוד וכן אעפ"י שיש מאלו הבאים שהיו הולכי' לקהלם יש מהם גם כן שילכו לקהל בית יעקב שהוא כגזל ביד המפתי' את כלם שילכו לקהל' כי קצת' מעצמם היו הולכים לקהל בית יעקב וגם אלו אינ' כהפקר כי ההפקר שכל אדם זוכה בו הוא הפקר שאין לו דעת וכוונה להמלט ממי שרוצה לזכות בו וכשזוכה בו זה הוא על כרחו כמו הצדים דגי' וחיות ועופות אבל האכשי' שהם בני דעת אינ' ניצודי' ונלכדי' בפתויים על כרח' שאם אינ' רוצי' לא יועיל פתויי' ואם כן אם כוונת קצת' היתה ללכת לקהל יצ"ו אין הפתוי של המפתים כזוכים מן ההפקר אלא כזוכי' בשל אחרים כיון שאפשר שכוונת קצתם היתה ללכת אל הקהל האחר שהוא מפורס' לכל שכשאין מי יפתה שקצת' באי' לקהל א' וקצת' לקהל אחר ועוד היום אחר פתוייה' ברשות' ללכת לאי זה קהל שירצו אם כן אין בהם דין זכיה מן ההפקר: עוד יש ראיה לענין זה מפני המוקף בראש הזית של שכחה ובא עני אחר ונטלן מעל הארץ ה"ז גזל מדבריה' ויש מי שפוסק שהוא גזל גמור ואם שני עניים מנקפי' או שני בעלי בתי' מנקפי' בשביל שני עניי' ואחד מהם נטל הכל מעל הארץ הוא גזל בידו מדבריה' או גזל גמור ונדון דידן הוא כן שאנחנו ביחד כותבים בכל שנה לכל קהלות הקדש שישלחו לסיוע פרנסת העניי' שבקהלותינו ומתוך כך באים בכל שנה מעות לכלל העניים ומתוך מה שאנחנו כותבי' באי' גם כן עשירי' ונדבת' בידם לזכר עולי רגלי' וגם לדור כאן להיות' סניפי' ומסייעי' לפרנסת עניי כלל קהילותינו והרי אנחנו חכמי העיר הכותבי' על צורך העניי' ובעלי תורה אנחנו במקו' העניי' המנקפי' בראש הזית לזכות לכל' ואם כן כשבאי' עשירי' ואחד ממנו כמו קהל אחד לוקחי' הכל הוא גזל מן הקהל האחר נאם המבי"ט: שאלה מט קנא קנאתי במהללים את עצמם ליקר ולהוסיף על שיווי האתרוגים של מצוה אפילו להדור מצוה יותר על שליש במצוה שהוא סבה ליקר שיווי הכשרים אף על פי שיש אחרים שהם הדר והם מראים שאינם כשרי' אותם האחרים ומתפארים על שהולכים כמה בני אדם רובם הדיוטות לבית אחד שיצא לו שם בעיר שקנה אתרוג בשני פרחים ושהוא מהודר ליטול אותו אתרוג ומזלזלי' באתרוגים הכשרים שלהם שהם קנויים בממונם והם כשרים ואינם רוצים לצאת מחובת מצוה נטילת לולב ואתרוג מאליהם ונוטלים בשל אחרים כי אולי בעל האתרוג אין נותן אותו במתנה גמורה בכל לבו או על מנת להחזיר די לדעת ס"ה צריך להזהר בארבעה דברים שהתנאי מתקיים בהם: ולכן בפיסול האתרוגים והכשרן בענין החזזית והפטמת צריך לדקדק כי כל העולם נמשכין אחר הדין כולל בחזזית שאם עלתה על דדו ואפילו כ' שהוא פסול ועל נטילת פטימתו פסול אבל אין הדבר פשוט בכל מה שקוראי' העולם חזזית ובכל האתרוגים שאין להם פטמת כי רש"י ז"ל פירש חזזית כמין אבעבועות דקות וכתב עוד אין זה מעין גרב שיש באתרוגים שלנו עד כאן ובמגיד משנה כתב ופירש חזזית הוא כעין גרב הנעשה באתרוג כדמתרגמי' או ילפת או חזזון ופיסולה מפני שאינו הדר ולפיכך אף על פי שאינו מגיע עד הלבן פסול ע"כ ונר' לי כי מה שכתב רש"י ז"ל כמין אבעבועו' דקות הוא שיש בזה שאנו קורי' חזזית כמין ב' אבעבועות לפחות וכן הוא לשון חזזית ולשון התרגום חזזון שנראה ריבוי אבעבועות ומיעוט רבי' שנים כי לא כ' כמין אבעבוע א"כ אבעבוע אחת אפי' בדדו הוא כשר וכ' עוד אין זה מעין גרב שיש באתרוגי' שלנו ואם כן גם זה שיש באתרוגי' שלנו אינו מעין גרב ואינו חזזית כי הגרב דמתרגמינן חזזון הוא אבעבועות שעולו' בבשר האד' ועל אבעבוע אחת אינו נקרא גרב וכן באתרוגים שלנו שהוא מצוי ליגדל בהם נקודות קטנות כל שהן אינן גרב שמה שהוא כעין גרב הוא שמעצמות האתרוג הוא וזה שאנחנו קוראים חזזית אינו מרעותא של האתרוג אלא נולד אותה הנקודה כמו תפוח או סרוח או מנומר או ירוק מן הקוצים ברקני' שבאילן האתרוג שעוקצין בו ובאותה העקיצה כשהו' גדל באילן משתנ' מקו' העקיצה ונעשה מקומה כמו אדום וקורין אותו חזזית ואינו אלא מצד העקיצה לא מצד ריעותא שבאתרוג שנקר' חזזית כמו גרב שבאד' דמתרגמינן חזזן שהוא מרעותא שיש באד' תוך גופו וממנה פורח לחוץ אותו גרב שהוא חזזית ואפילו בחזזית עצמה שהוא כעין גרב אינו פסול בכל דהו אלא כשהיא כל דהו שיש בו ממשות שמקומו ניכר במשמוש כמו שכתוב באורח חיים סימן תר"מח וכתב הרא"ש שמקומו ניכר במשמוש שהוא גבוה משאר האתרוג וזה שקורין חזזית באתרוגין שלנו רוב אותם שיש בהם כל שהו אינו ניכר מקומן במשמוש ואינו גבוה משאר האתרוג אינן פסולי' וטוב הוא ליצא בהן ידי חובת שהוא קנוי בממונו מלרדוף אחר זה שאין בו אח' מאלו ואינו שלו וצריך שיקנהו לו במתנה ואולי אינו גומר בלבו להקנותו ונמצ' יוצא ידי חובת נטיל' לולב ואתרוג וגם הקונה אותו להידור מצוה לא היה לו רשות לתת ולהוסיף על יותר משליש במצוה אם הוא סבה להעלו' ערך האחרי' הכשרי' שאינם כל כך מהודרי' כמוהו אעפ"י שאמרו עד כאן משלו מכאן ואילך של הב"ה שיוסיף לו הב"ה בחייו היינו כשאינו סבה ליקר האחרי' אלא לפרסום הידור המצוה כמו ר"ג שקנה אתרוג באלף זוז ונוכל לומר ג"כ כי לא קנאו על ההידור אלא שבאותה שנה לא נמצאו אלא מועטי' כשרים וענין הדור המצוה אינו מעכב מן התור' אלא לכתחלה שצריך האדם להתנאות לפניו במצוה כמו שדרשו על זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוה וכו' ואפי' באתרוג שכתוב הדר אינו לענין הידור אלא להודיע אי זה פרי עץ הוא שהוא הדר משנה לשנה והוא אתרוג ומשום דפשטוה דהדר הוא לענין הידור באתרוג החמירו חכמים לפסול חזזית משום שאינו הדר כמו שכתב הרא"ש ז"ל וכתב שהירושלמי שלמי סבר שאפילו בהדר לא מיפסל אלא ביום ראשון כיון שנר' שפיסולו הוא מדרבנן מקלינן בספקא דהדר שהרי נקלף ונשאר כל שהוא ממנו כשר וזה אינו הדר: ואלו האתרוגים שלנו שאנחנו רגילים לפסלם משום חזזית כל שהוא רובם אינם נרגשים במישוש וגם אינם אלא בנקודה אחת ואפילו שנקרא אותה אבעבוע אינה חזזית כיון שאינ' בשני אבעבועו' כמו שכתב רש"י ז"ל ואינו נרגש כמו שכתב הר"אש ז"ל ואין מי שיחלוק עליהם וכתב באורח חיים על מקום שמתחיל לשפע ואם עלתה בו חזזית בענין שפסל שנר' שיש ענין שאיכו פוסל אפילו במקום שמתחיל לשפע והיינו שאינו אבעבועות ואינו נרגש במשוש כמו שכת' הוא למעלה גם יש ספק ומחלוקת בענין חוטמו אם הוא מעובי גובהו עד הפטמת פוסל חזזית כל שהו או כעובי גובהו שנראה שם לענין יותר וכו' שכתב הרא"ש משמע מתוך פי' רש"י ז"ל שאין כל השיפוע עד הפטמת נקרא חוטם אלא עובי גובהו שממנו משפע ויורד וזה שאנחנו רגילים לקרוא חזזית כשהוא למטה יותר ממה שכתב רש"י בחוטם אפילו שיהיה חזזית הוא כשר שאין פוסל חזזית כל שהוא אלא בחוטם: עוד אני אומר כי אפילו שהיה חזזית זה שהוא מצוי באתרוגים שלנו אינו נקרא כל שהוא אלא כשנראה לכל אדם א' שאינו הדר אבל באתרוגים שלנו שרוב אלו שאנו קוראי' חזזית אינם נראים לעין מחמת דקותם וצריך להסתכל בהם הרבה כדי שיהיה נרגש בראיה שאדם אחד רואה האתרוג כלו הדר בלי שום רושם ואדם אחר שיש לו ראיה זכה יותר רואהו אינו נקרא זה כל שהו והדר נקרא למי שהו' בידו כי מראיית עיניו עד ידו אינו נראה אלא כשמסתכל בו הרבה וכל שכן אחרים שרואים אותו אפילו הם אצלו שאינם מרגישים בו כי אם בהסתכלות טוב ונקרא הדר ובמה שכתבתי ימצאו אתרוגים הרבה כשרים לכתחלה ולא יצטרכו לצאת ידי חובת באתרוג א' של איש א' ושילכו אליו רוב עם רובם הדיוטות לצאת ידי חובת כאלו האחרים שלא נטלו אותו לא יצאו ידי חובתן וחסרון וחרפה גדולה היא לעיר מהוללה בארץ ישראל מקהלות קדושות כחכמים רבים ומפורסמי' כן ירבו שיאמר כי לא נמצא בכל הקהלות אתרוג כשר אלא אותו אתרוג בהיות בעיר גנות ופררסים שיש בהם ריבוי אתרוגים כשרים והלוקטים אותם הם מחבאי' הטובי' ומיקרים אותה ונ"ל כי בענין מה שכתבתי ימצאו אתרוגי' כשרי' הרבה ומי שירצה להוסיף שליש בהידור או יותר יש לו שכר טוב ולא יצטרך שילכו אליו אחר שיהיה לכלם אתרוג כשר: וגם יש הכשר גם כן באתרוגים הרבה שנמצאים שאין בהם שום חזזית אפילו כל שהו אלא שאין להם ניכרים שמתחלת גדילתם אין להם פטמת לא שהיה להם ונפל או נשבר אלא שמקטנותם לא גדל בהם פטמת שהם ניכרים כי יש במקום הפטמת כמו גומא מתחלת בריאתם והם כשרים לכולי עלמא כיון שלא היה להם מקודם: ולפי זה ימצאו הרבה אתרוגים כשרים ובזול הרבה ממה שהיו שיוכל כל עני לקנותו ולצאת בו ולא יצטרך לאתרוג של הקהל וידמה זה להא דתנן פרק א' דכריתות שעמדו קנים בדינר זהב ונמנעו העניות להביא ומשום עת לעשות לה' נכנס רשב"ג לבית דין ואומר אשה שיש עליה ה' לידו' ספק או ה' לידות ודאית מביא' קרבן א' ואוכלת בזבחי' ואין השאר עליה חובה ועמדו קנים באותו יום ברבעתי' שני קנים בשני רבעי כסף שהו' אחד מכ"ה בדינר אחד של זהב ונמצא שהוזלו מדינר זהב לכל קן עד רביע דינר כסף לכל קן הוא מביאה לאחד ובאתרוגים יוזלו מעשרה לאחד: שאלה נ ראובן שהי' חייב לשמעון מנה ונתן פתקא בידו שילך או ישלח למקו' פלוני אשר נכסיו שם ביד פ' שיפרע לו מנה שחייב לזה ושמעון שלח הרשא' ללוי למקו' פלוני עם הפתק' של ראובן כדי שיפרע לו מי שנכסי ראובן הם בידו והלך לוי והראה הפתק' של ראובן לפלו' וההרשאה של שמעון ופרע לו עשרי' מן המנה ואח"כ נתן לו סחור' שימכור אותה שהית' שוה שלשי' אחרי' וכתב לוי לשמעון גם אודיע לך איך מהפתק' ששלח' לא קבלתי כ"א עשרי' וסחור' פלוני שנתן לי שאמכור אותה ששוה שלשי' באופן שישארו חמשי' לכן תראה איך תעשה כו' ע"כ אח"כ כתב לו כי פלוני שנתן לו העשרי' פרחי' והסחור' למכור אחר שידע שנפט' ראובן הוא תובע לו הסחור' שנתן לו למכו' כי יש על ראובן כתוב' אשה וחובו' הרבה שהם קודמים לו: נראה שאין בטענתו ממש אחר שהתחיל לפרוע לו מכח הפתקא שכת' לו ראובן וההרשאה שהי' לו ללוי משמעון לתבוע ממנו מסתמ' מה שנתן לו הסחור' למכו' היה על כוונת שיקח המעות הסחור' בפרעון החוב וכן