מבי"ט חלק ב סט

שאלה קכט נשאלתי על מה שנהגו בכל קהילות ישראל בח"ל לקרוא בציבור ביום ראשון של שמיני חג עצרת פרשת כל הבכור וביום האחרון וזאת הברכה ומתחילין לקרות פר' בראשית עד ויכולו ויש עיר א' שיש בה קהל א' שנוהגין לקרוא בב' הימים פר' וזאת הברכה ומהם למדו קהל א' מכלל שאר הקהילות שנתחדש בכרך א' לקרות בב' הימים וזאת הברכה והחכם הממונה על שאר הקהילות שנתחדש מהם קהל זה הוא מוחה בידם וגזר עליהם שלא ישנו מנהג כל קהילות ישראל אלא שיקראו כל הבכור ביום הא' כמנהגם והם אומרים שקבלו עליהם עונש שלא ישנו מנהג זה וגם כי העיר שקוראין בה ביום הא' וזאת הברכה היא סמוכה לכרך זה ויש גם כן ב' קהילות אחרות בקצה הכרך רחוקות משכונות היהודים והן נוהגות כמנהג קהל אותה העיר מזמן קדמון ושהם רוצין לנהוג כמנהגם ועל זה בדקתי בספרים למצוא אי זה סמך למנהג זה ולא מצאתי להן סמך כי המנהג בכל ישראל הוא לקרוא בכל הבכור ביום הא': ומפני אותו הקהל שבאותה העיר שיש להם בית הכנס' קדמון מיוחס לאליהו ז"ל ואומרים כי מזמן קדמון נוהגין מנהג זה חשבתי למצוא להם אי זה סעד שלא ישנו את מנהגם הקדו' כיון שלא יש שם בית הכנסת אחר נוהג מנהג אחר והסעד שאני מוצא להם הוא ממה ששנינו במגילה בתעניות ברכות וקללות שנראה שבין בתעניות הקבועים בכל שנה בין בתעניות שגוזרין הצבור קורין בברכות וקללות שבתורת כהנים ובכל קהילות ישראל אינם נוהגים לקרות בכל התעניות אלא פרשת ויחל והרמב"ם בפרי"ג מהלכות תפלה כ' כי בתעניות הקבועים חוץ מתשעה באב קורין ויחל ובתעניות הגוזרין על הצבור מפני הצרות קורין בברכות וקללות כדי שישוב העם נר' שמפרש הרמב"ם בתעניות השנוי במשנה שקורין בהן ברכות וקללות שהוא על תעניות שגוזרין על הצבור לא בתעניות הקבועין בכל שנה וכמו שכתב בהגה"ה בפ' הנזכר הרי שאנחנו נוהגין בתעניות מה שאינו שנוי במשנה וכן יש הגה"ה באותו הפר' וז"ל מה שמפטירין בשמח' תורה ויהי אחרי מות ובמגילה אמרינן דמפטירין ויהי ככלות משום דגאונים תקנו כן שהוא מעין הפרשה שקראו וימת שם משה ורשאים הגאונים לשנות כדאשכחן גבי ט"ב וכו' והאידנא נהוג דמפטירין באסף אסיפם וקוראין כי תוליד אע"ג דכלהו תנאי אמרי בענין אחר ע"כ וא"כ בנ"ד באותה העיר שאין שם בית הכנסת אלא הוא אם יש להם קבלה משנים קדמוניות שהן נוהגים לקרוא גם ביום א' של שמיני ח"ע פרשת וזאת הברכה נראה לי שאין ראוי להעבירם ממנהגם כיון שבארץ ישראל נוהגין ג"כ לקרוא בוזאת הברכה באותו היום וגם הקהל שהוא בקצה העיר אם נוהגין כך משנים קדמוניות אין ראוי להעבירם ממנה גם כי אולי נתקן מנהג זה על פי איזה גאון כיון שהוא מנהג קדמון ואין כ"כ קפידא בשינוי זה כיון שהוא מעין המאורע כי ביום אחרון של שח"ע קורין בכל העולם וזאת הברכה וכן נוהגין ג"כ לקרוא ביום האחרון פרשת בראשית כדי להתחיל את התורה ועכ"ז יש קהילות שאינם קורין בפרש' בראשית כלל ביום ש"ת אלא בשבת של אחריו שנראה שאין פרשיות אלו קבועות כ"כ ועכ"ז נראה לי שראוי למחות באותו הקהל שהוא מכלל הקהילות של המדינה שנתחדש באלו השנים ורצו לחדש מנהג זה שיחזרו למנהג כל הקהילות שבעיר משום לא תתגודדו וכ"ש כי הקהל הגדול של אותו הקהל שנתחדש שניהם הם לשון א' ושפה א' לכולם ואין ראוי שישנו ממנהג רוב בני לשונם כי ראוי שיהיו הם כפופים למנהגי הקהל הגדול והחכם הגדול שביניהם ואם קבלו עליהם אי זה עונש חייבים לעשות התרה ויהיו כולם עם א' ושפה א' ואם גם הקהל הגדול שבעיר היו נוהגים כן משנים קדמוניות והחכם שנה את מנהגם באותו הקהל שהוא מתפלל בו אין הקהל שנתחדש חייבים לשנות המנהג שנהגו כולם מקדם ויהיו כמו הקהל האחר שהוא בקצה המדינה וגם הקהל שבעיר האחרת הסמוכה לכרך זו שנוהגים כן משנים קדמוניות: נאם המבי"ט: שאלה קל ראובן היה לו חזקת חנות א' שקנא' בשטר משמעון ונתנ' ללוי ואמר לו תכנס בה שאני איני צריך לה עתה ותפרע לישמעאל שכירות' בכל חדש ואיני רוצה שתתן לי שום דבר רווח שכירות על שהיא חזק' שלי כי אתה קרובי אלא כל זמן שארצ' אני ובני לחזור לשבת בחנות שאין לך בה שום חזקה ועברו כמה שנים ובא ראובן לשאול, החנות שצריך הוא לו כמו שהתנ' עמו ולוי הוא טוען שעברו כמה שנים יותר משני חזקה ושלא מיחה בו בכל סוף ג' שנים יורינו רבינו: תשובה דבר פשוט הוא שכל חזק שאין עמו טענ' אינה חזק' וכיון שלוי אינו טוען שלקחה ממנו אח"כ אלא טוען שלא מיחה בו ושהחזי' אינה חזק' ואם יאמר כי מקודם כשנכנס בחנות היה על שקנא' ממנו או שקבל' במתנ' שנתנ' לו ראובן בלי שום תנאי ישבע שלא התנ' עמו שום תנאי אלא שנתנ' או מכר' לו קודם כשנכנס בה או אח"כ וזה דבר פשוט אין צריך ראיה עוד טען לוי כי היה חייב ראובן ד' חדשים שכירות לישמעאל ושהוא פרעם בעדו וגם טענה זו אינה טענ' כי אפילו שיפרע השכירות אם התנ' עמו התנאי הנזכר חייב לתת לו החנות או ישבע שלא התנ' עמו התנאי הנזכר: נאם המבי"ט: שאלה קלא ביום ה' ר"ח אדר השכ"ט נמצאתי בבית הוועד עם הרבנים ה"ר דוד ן' אבי זמרה וה"ר יוסף קארו יצ"ו על גט א' שכתב בהורמוז ונעשה איש א' שליח להביאו פה צפת וליתנו ליד אשתו ואמר לו שתאמר לה בשעת נתינה הרי זה גיטיך ששלח ליך בעליך פלוני וכו' ע"מ אם לא אבוא מהיום עד סוף ב' שנים פה בצפת תהיה מותרת ואם אבוא לא יהיה גט וכו' ובא השליח ונתעכב הגט בידו עד קרוב לג' שנים שלא היתה האשה רוצה לקבלו ועכשיו שרצת' בא אצלי השליח והאשה ואמרתי להם כי היה נראה לי שלא היה מקום לזה הגט עתה שעברו כבר השתי שנים לתתו סתם א"א שהוא הטיל בו תנאי לתתו בתנאי כבר עבר זמן התנאי ועל זה הלכו לחכמים הנזכר ושניהם היו מסכימים לתתו אלא שה"ר דוד נר"ו היה אומר שיתנהו לה ע"ת מהיום אם יבוא תוך ב' שנים כי גם שאמר מהיום שנר' יום נתינת הגט ליד השליח גם נראה שיאמר לה מהיום מיום נתינת הגט השליח ליד האשה וה"ר יוסף נר"ו אמר שהיה נראה לו ליתנו בלי תנאי אלא בסתם כיון שכבר עבר הזמן אמרו לי מה נראה לך אמרתי להם כבר גיליתי דעתי זה כמה שנים ושכן נמצא בתשובות הרב ה"ר אליה מזרחי זלה"ה אמרו לי שנינו מסכימים שיותן אמרתי גם ביניכם יש הפר' בענין הנתינ' ואם ינתן בתנאי לדעת א' מכם אינו גט ואם בסתם לדעת האחר אינו גט אמרו לי איך נעשה כי זאת האשה היא עגונה כי האיש הלך בדרך מרחו' אמרתי להם לדידי אינו ראוי ליתנו אבל לדידכו יתנהו לה השליח ע"ת שתי שנים כמו שנראה לרב ה"ר דוד ויחזור ויקחנ' ויתנהו לה בסתם כמו שנראה לרב ה"ר יוסף נר"ו וכן עשו: שאלה קלב ראובן נתפשר עם שמעון הצבע על ד' בגדים שיצבע לו בסך ידוע ונטל קנין לתתם לו ושמעון נטל קנין לצובעם לו והיו הבגדים ביד אומן אחר שעשה בהם מלאכה אחרת וחשב כי ראובן יתן אותם ללוי שהוא צבע אחר ונתנם לו ותבעו ממנו ראובן ושמעון כי בטעות באו לידו שיתנם לשמעון הצבע ששניהם נטלו קנין על צביעת הבגדים ולוי טוען שהוא קנין דברים שראובן אחר כך עשה עמו תנאי ונתרצה לתתם לו אחרי שכבר הם בידו והוא מוחזק בהם יורינו רבינו אם יש כח ביד לוי לבטל הקנין ואפי' יהיה אמת שאח"כ נתרצה ראובן לתתם לו: תשובה הרמב"ם ז"ל כתב בסוף פ"ה מהלכות מכירה הדברים שאין בהם ממש אין הקנין מועיל בהם כיצד הרי שכתב בשטר וקנינו מפלו' שילך בסחורה עם פלו' או שיחלקו השדה שביניהם או שישתתפו שניהם באומנות וכיוצא בדברים אלו כולן הרי זה קנין דברים ואינו מועיל כלום שהרי לא הקנה לחברו דבר מסויים וידוע לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע ע"כ הרי שהליכה או חלוקה או שיתוף באומנות וכיוצא בהן הוא דהוי קנין דברים משום דלא הקנה דבר מסויים וידוע לא עיקר וכו' אבל זה שנטל קנין לתת לו הבגדים לצובעם הוי דבר מסויים וידוע ובפ' כ"ב כתב אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש כריח וטעם ועין אינו נקנה וכו' לפי' המקנה אכילת פירות דקל או דירת בית לא קנה עד שיקנה לו גוף הבית לדירה וכו' ע"כ ונראה דאע"ג דבפ"ה וכאן פכ"ב כתב דבר שאין בו ממש אפ"ה יש הפרש מכאן לשם דהתם כתב והוי קנין דברים וכאן לא כתב קנין דברים והיינו משום דהליכה וחלוקה או שיתוף הוו דברים שאין בהם ממש וקנין דברים שאינו מקנה שום דבר אלא דיבור שיעשה כך וכאן בפכ"ב לא הוי אלא דברים שאין בהם ממש ריח טעם עין ואינו קנין דברים שהרי הוא מקנה איזה דבר ריח טעם עין אלא שאינו נקנה משום דאין בו ממש ולהכי כתב בפ' זה דמפר' בו דבר שלא בא לעולם ולדבר שבא לעולם ושאינו ברשותו דהוו כולהו כאין בו ממש כיון שאינם בעולם או אינם ברשותו ומשום דליכא הכא אלא טעמא חדא לגריעותא דאין בו ממש כתב דאית בה צד קניה כשהקנה גוף הבית או הדקל לפירות וה"ה נמי אי הוה מקנה התפוח לריח והדבש לטעם והבדולח שיהנה מן העין שבה אם היה מועיל אלא אורחא דמלתא נקט בדירת הבית ואכילת פירות דקל אבל בפ"ה דאיכא תרתי לגריעותא אין בו ממש ודברים אין כאן צד קני' שיקנה עצמו להליכה או יקנה השדה לחלוקה או ידיעת אומנות שבגופו לשיתוף: וכשנסתכל בכל הדברים שאין הקנין מועיל בהם נמצא שאין נ"ד בכללם והם דבר שלא בא לעולם לדבר שלא ב"ל דבר שאינו ברשותו דבר שאין בו ממש כולם פכ"ב דבר שאינו מסויים פכ"א דבר שאינו קצוב אסמכתא פי"א מטבע כללם שמנה ולא שייך בנ"ד שום טעם שלא יועיל בו קנין כמו אלו כי קנין הבגדים שמקנה לצביעה הוי דבר שבא לעולם לאומן צבע שהוא בעולם והם ברשותו ויש בהם ממש והם דבר מסויים ודבר קצוב ואין בו אסמכתא ולא מטבע כי מה שנקרא קנין דברים הוא שאינו מקנה שום דבר כמו הליכה וחלוקה שאין בהם דבר שיהיה נקנה ולכן אין בהם קנין אלא דברים ודבר שאין בו ממש אע"ג דמקנה אי זו דבר ריח או טעם או עין אעפ"י שהם דברים שבעולם אין בהם ממשות ולכן אינם נתפשים בקנין וכן מה שאינו בעולם עתה או אינו ברשותו אינו נקנה ואין מקנין לו דאין הקנין תופס ומועיל אלא בדבר המצוי וכן דבר שאינו מסויים ודבר שאינו קצוב אינו מקנה דבר ידוע ואלו אינם נקנים אפי' בשאר דרכי הקניות כי אפי' משך התיבה שתקנה לו כל מה שבתוכה או החזיק בבית שתקנה לו כל מה שבתוכה אין כאן קנין כלום דלא סמכה דעת הלוקח שאינו יודע מה שיש בהם: ולא תימא דצביעת הבגדים הוי נמי דבר שאין בו ממש ובעינן שיאמר בפי' שהוא מקנה לו הבגדים לצביעה דומיא דמקנה בית לדירה דלא היא דהתם בעי בית לדירה משום דבע"ה