מבי"ט חלק ב סז

מתנת ש"מ כמו האלף של האח האחר שלא יבם כי הוא לא צוה ולא היה יודע אם ייבם שום א' מן האחים או יחלוץ ואם היה חולץ א' מהם היו הנכסים הנשארים אחר המזונות ופרעון הכתובות לשניהם ועתה שיבם הא' זכה בנכסי אחיו אחר הפרעון אבל האלף אינם נחשבי' כנכסי אחיו אחר הפרעון הנז' לשעבוד מזונות כמו האח האחד שלקח האלף פרחים והלך לו וא"כ מכל מה שנשאר אחר פרעון הכתובות כתוב' היבמה שיבם וב' כתובות הב' נשים אחרות היתה נזונת עד עתה זו האלמנה אם עדיין יש שארית נכסים הנז' תיזון מהם אבל אם כבר כלו שנמכרו ואכלו הוא וביתו והוא אינו חייב לזון אותה מן האלף שלו דהרי הוא יורש והוא כמו בן והאלמנה וכן שניהם שוים לאכול יחד לכל צרכיהם וכדא' לעיל לירושלמי אפי' לא היה יכול לאכול אחר שאכל וכלו כבר הנכסים אינו חייב לזון אותה ממה שנשאר לו מן האלף פרחי' אם לא כשיש עדיין בעין מטלטלים ידועים של המת שנשארו אחר שלקחו הב' אחים הב' אלפים ואם אין תזון מעתה מן הבתים עד שלא תשאר בהן אלא כדי כתובתה ואז תקח כתובתה מהן ותלך לה נאם המבי"ט: שאלה קכה יעקב בנה בית חתנות לבנו הגדול ראובן והשיאו אשה בבית ההוא והיו נשואין ראשונים לאותו הבן ובבתולה ולא השיא בן אחר קודם לו ולא היה לאב בבית ההוא ובתשמישיו אפי' פך א' כי חדש היה הבית והבן חנכו בנישואיו ואחר שנשא אשה בבית ההוא דר בו כמה שנים וכשנפטר יעקב הניח שני בנים ראובן ושמעון קטן הימנו וירשו וחלקו המטלטלים כולם זולת הבתים כולם שהיו לאביהם ולהיות ראובן חפץ בבית רחב ידים מאותו הבית שנשא בו לקח לו בית אחר והבית שהיה דר בו עם כל שאר הבתים שהיו לאביהם השכיר לשמעון וכתב לו שהוא מושכר לו כל הזכות אשר לו בכל הבתים בכך וכך לשנה עד ה' שנים ואחר זמן שבאו לחלוק אומר ראובן הבית ותשמישיו שנשאתי בו שלי הם מן הדין והשא' נחלו' בשוה משיב שמעון הלא כאשר השכרת לי הבתים לא פרשת לי שהיית משכיר לי בית משלך בכלל בתי אבינו זלה"ה ולא הזכרת מעולם שהיה הבית שלך אלא הבית בכלל שאר הבתים שכרתי ממך סתם ולו הונח שהיה לך זכות הרי מחלת אותו וכללת אותו בכלל השאר משיב ראובן הלא השכרתי לך כל זכות אשר לי בכל החצר שכולל בין הזכות שהיה לי בבית הא' לגמרי בין זכות חצי השאר ולא חשתי לפרשו עד זמן החלוק ילמדנו רבינו הדין עם מי ואם קנה עם הבית שאר התשמישים כגון חדר המעות ובית התבשיל שנבנו לשמו וכן אם על ראובן להביא ראיה שלא הניח אביו שום כלי בבית אשר נשא בו או על שמעון מאחר שהבית היה חדש ממש לו לשמו והוא דר בו כל ימי חיי אביו ז"ל שהוא זמן רב ולאביו היו בתים רבות אחרות: תשובה אם כל התנאים הכתובים בפוסקים ז"ל גדול בנישואין ראשונים מאשתו ראשונה עם בתולה ופינוי הבית לגמרי לבית אחר נתקיימו בנישואין אילו הוי מתנה גמורה לבן כדאמר פ' מי שמת המשיא אשה לבנו גדול וכו' וכתב רשב"ם ז"ל תקנ' חכמים היא לכבוד החתן שגנאי הדבר לישא אשה ואין מקום לדור בו ע"כ והוי' חד מן תלת מילי דשוינהו רבנן כהלכת' בלא טעמא וכתבו התוספות קצת טעם יש דכיון שפנה את הבית סמכא דעתיה דבן וגם אין לו אנה לדור סברא הוא שנתנו לו ע"כ: ומה שטען אחיו שהשכירה בכלל שאר הבתי' אינה טענה ואין כאן שום מחילה כי השכיר כל זכות שיש לו בחצר ואין דמי השכירות מוכיחים דאין אונאה בקרקעות ולא בשכירותן ועל שמעון להביא ראיה שמחל. ועל ענין חדר המטות ובית התבשיל אם פנה הכל ונשתמש הבן בכל גם זו בכלל מתנת הבית: ומה שיש לברר בזה דבנ"ד לא פנה האב הבית כי לא דר בה מעולם כפי הנראה דבשלמא כשהיה הוא דר בה ויוצא ממנה ופנה אותה מכל וכל והשיא בה בנו גדול איכא סמיכות דעת הבן אבל כשבנה מחדש אע"ג דאמר דלשם חתנות בנאה היה איפשר לומר שלא היתה כוונתו למתנה כיון שאין כאן בפועל סימן הפינוי המורה שלא נשאר לו בה שום זכות: ואפ"ה נראה ודאי דלא שנא דאדרבא עדיף טפי שבנין כל הבית היה לשם חתונת בנו והויא מתנה כיון שלא הניח בה שום כלי להוראה שלא היה נותנה במתנה וכן נראה ממאי דאמרי' בגמרא מר זוטרא תלא ליה סנדלא רב אשי תלא אשישה דמשחה וכתב בנ"י להודיע שלא היה מקנה אותו לבנו כי הוא היה צריך לתשמישו ע"כ ומשמע דמיירי שבנה בית חדש או שהיה לו בית אחר שלא היה דר בו ולכן תלא ביה סנדלא או אשישה להודיע וכו' שאם היה דר בה ויצא ממנה להשיא את בנו הוה ליה למימר שייר בה סנדלא או אשישה וכמו שכתבו הפוסקים שייר בבית כלי א' וכו': ומכאן נוכל ללמוד ג"כ ראיה על מה שבא בשאלה על מי להביא ראיה אם הניח בבית שום כלי או לאו דעל שמעון להביא ראיה מדאמר הכא תלא סנדלא להודיע שלא היה מקנה לבנו וכו' דמשמע דאי לאו הכי על הסתם היתה מתנה דכיון שפנה אותה והשיא בה את בנו מסתמא לא השאיר בה דבר ולכך צריך להודיע וכן נר' ממה שכתב הרשב"א ז"ל תלא ליה סנדלא סי' קל הוא לעשות כן וכדי שיראו הכל כן שאלו רצה להעיד ולהתנות בפניהם שאינו מקנה לו כלום ודאי אין אדם מקנה נכסיו בעל כרחו ע"כ משמע דעליו הראיה וכן כתב בנ"י לאו דוקא שצריך מעשה אלא לראיה שדי במעשה מועט כזה ולא מבעיא אי גלי דעתיה בפי' בפני עדים ע"כ דנר' דעליו להביא ראיה ונר' דטעמא הויא דכיון דתקנת חכמים היה לכבוד החתן אלימא אומדן זה כיון שהיו בו שאר התנאים הידועי' לכל גדול וכו' שהיה ג"כ תנאי הפנוי ומסתמא אמרי' כיון שהשיאו בבית דקנאה אלא א"כ חסר הפינוי וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל נגעו חכמים בדבר הזה מאומדן הדעת שמרוב שמחתו ואהבתו גמר והקנהו הבית שהרי לא שייר בה לעצמו כלום לפי' יצא שאם שייר אפי' פך א' לא קנה הבית נאם המבי"ט: בטור, ח"מ סי' קע"ו הביאה מתני' דפ' מי שמת כשחלה א' מן האחין השותפין דכשאי' קצב' לרפואתו מתרפא מן האמצע ואפילו בשני שותפין שמתעסקין באומנות או בסחורה דכתב הר"י הלוי ז"ל דאפי' חלה באונס מתרפא משל עצמו דמשמע דוקא רפואה אבל חלקו בריוח משמע דיש לו דאם אין לו חלק בריוח שחביריו מרויחים בעודו חולה כ"ש שאינו מתרפא מן האמצע אלא נראה שיש לו חלק בריוח שהרויחו חביריו בעודו חולה נאם המבי"ט: שאלה קכו ראובן מכר כמה שקי צמר לשמעון והתנה עמו שאם יהיה בכל שק שני פרחים טארה יהיה עליו ומה שיהיה יותר משני פרחים יהיה עליו ונמצא שיש טארה כמו פרח וחצי בכל שק והוא יותר מכדי אונאה בכל שק ששוה ח' פרחים יורנו רבינו: תשובה נראה לי שיש בזה אונאה דאם היה אומר יודע אני שבכל שק יש ב' פרחים אונאה כלשון הברייתא ולשון הרמב"ם ז"ל יודע אני שחפץ זה שאני מוכר לך במאתים אינו שוה אלא מנה ע"מ שאין לך עלי אונאה לא היה לו אונאה אבל כשאומר אם יהיה בכל שק ב' פרחים הוי כמו אסמכתא שאינו יודע כמה אונאה יש בו שימחול כמו שכתב הרב למעלה על מי שאומר ע"מ שאין לך עלי אונאה שיש לו עליו אונאה כיון שהוא סתם שאינו יודע כמה אונאה יש בו ע"כ נאם המבי"ט: שאלה קכז נר ישראל אור גולת אריאל עמוד התוך אשר הבית נשען עליו הנודע בשערי בת ציון המצויני' בהלכה הלא הוא רבי' ומורי' נר"ו יורינו רבינו ראובן שהיה לו משי למכור ושמעון בגדים ועשו חליפין ושמו אותם שמאי' וכל א' משך חליפיו ואחר ימי' ב' או ג' נודע לשמעון כי המשי של ראובן הוא קנוי מגנבים ואמר לראובן תחזיר לי בגדים שלי ותקח המשי שלך שאיני רוצה לעשות בה חליפין בדבר שיש בה סכנה שלא יודע לערכאות ואפסיד כל ממוני והשיב ראובן לשמעון אתה היית יודע שהוא גניבה ועם כל זה סברת וקבילתה ושמעון מכחיש ואומר ח"ו לא ידעתי אלא אחרי שעשיתי החליפין ועתה אדוני אחרי שכל מום שלא ידע בו הלוקח בטלה מקח ואחרי שסתם אין אדם קונה אלא הדבר השלם ובאלו הדברים וכדומה להם אזלינן בתר ומנהג המדינ' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהרב' מקומות וכפי מנהג המדינה אין מום גדול מגנבה וכל אדם נזהר מלקנות אותה ואם קנה בלתי ידיעה מחזיר אותה כפי מנהג המדינה ועתה א"כ בטל המקח ועל ראובן להביא ראיה הרי המקח בטל או אם נאמ' אחרי שראובן מוחזק בבגדים של שמעון על שמעון להביא ראיה שלא ידע ויבטל המקח ואם לא הביא ישבע ראובן שידע שמעון ויקיים המקח או אם נחזור לחלוקה ראשונ' וישבע שמעון שלא ידע ויהי' המקח בטל יוריני אדוני דרך המלך כי באור אדוני נראה אור נאום דורש מאת אדוניו יחישה התשובה מדרך דמשק או מאשר יהיה ובזה אמצא חן לאדוני ולישיבה המהוללה משתחוה מרחוק יצחק משען: תשובה נראה לי כי במשי וכיוצא בו דבר שאין בו סימן אין הגנבה מום בה דפוק וחזי כמה משי כיוצא בה איכא בשוקא דאם גנב וקוביוסטוס הוא מום בעבד אעפ"י שאינו ניכר בגוף העבד וצורתו שהוא גנב ואפ"ה כשרואים אותו מכירים כי הוא העבד שיצא עליו שם גניבה בעיר מה שאין כן במשי כמו שנז' ואפילו כלי א' שיש בו סימן ומשתמשים בו תוך הבית אפשר שאם היה גנוב לא יהיה שום טעם לחזור בו מן המכר כי יש כלים דומים אלו לאלו וגם לא יהיה נודע כל כך בפרט כשאינם לעין כל שאין משתמשים אלא תוך הבית מה שאינו כן בעבד ובהמ' שתשמישם מבי' ומחוץ והמכירים אותם שהם גנובים יכולים להעיד עליהם על צורתם המוכחת עליהם ואם היה גניבת המשי ההוא מפורסם בעיר והיתה באופן שלא יוכל הקונה למוכרה בגלוי כי יהיה נודע שהוא המשי הגנובה ויתבר' ענין זה ע"י הסוחרים שהוא כן הוא מום ויוכל לחזור בו אם לא ידע שהיתה גנוב' ואם יטעון המוכר שידע הקונה שהיתה גנובה וגם שקנאה מעט בזול יתר ממשי אחרת כיוצא בה והקונה יכחיש ישבע המוכר כיון שהקונה בא להוציא מידו נאם המבי"ט: שאלה קכח כמ' שני' כתבתי על אשה שצותה בשעתה מית' שהחלק שהיה כתוב בכתובה שיחזור ליורשיה מצד התקנה שיהיה לבעלה שצוואתה קיימת ועתה באלו הימים ג"כ אירע כענין זה ונתחזקו היורשים לומר שלא היה יכולת בידה לצוות וסמכו על תשובת הרא"ש ז"ל שכתב על תקנת טולטולא כפי הלשון הכתוב בתקנה שלא השליטה את האשה לתת למי שתרצה וכו' וכמו שהאריך שם ואני כתבתי אז כי לא כתב הרא"ש מה שכתב אלא על לשון התקנה והתקנה שלנו אינה כאותה התקנה וגם אינה כתובה אלא מנהג ע"כ ולפעמים אינם רוצים ללכת אחר מנהג התקנה ומתנים למחצה לשליש ולרביע או הבעל יורש אשתו כד"ת או ירשו זה