מבי"ט חלק ב סא

הדבר לישנו ומתנות כהונה נגזלות ביד הטבחים ואפ"ה נראה לנו להודיע לנזהרים שלא יקנו הזרוע אלא יניחוהו לבעליהן ויאכלו הם איסור הגזלה אשר הם גוזלים לכהנים בכל יום שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות בכורים ובמתנות עצמן אסור לישראל לאוכלן אלא ברשות כהן עבר ואכלם וכו' אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע והקונה אותה אעפ"י שאינו רשאי הרי זה מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות ע"כ הרי שכתב הרב ז"ל אסור לישראל לאוכלן אלא ברשות כהן וקאי אטבח עצמו שחייב לתת המתנות מפני שהוא גזלן ואינו נותנן אסור לו לאוכלן והקונה מהם מותר לאכלם מפני שמתנות כהונה נגזלות ופי' רש"י ז"ל מר סבר נגזלות ונתחייב גזלן בגזלתו לשלם דתורת גזל עליהן ומר סבר אינן נגזלות אין כח לגזלן וכל זמן שהן בעין כל מקום שהולכים החוב מוטל על מי שהם אצלו לתתו לכהן והראשון לא נעשה גזלן עליהם ע"כ ורב הוא דסבר נגזלות והלכתא כוותיה אפ"ה אינן רשאין לקנות ממנו כמו שכתב הרב ז"ל אינו רשאי דאע"ג דנגזלות והגזלן הוא שחייב ליתן אותם מי שקונה אות' הוא מסייע ידי עוברי עבירה ומה שכתב רש"י ז"ל אליבא דרב ונתחייב גזלן לשלם היינו כשהן בעין אז נתחייב לשלם אלא שאין לו תובעים והרב כתב שאינו חייב לשלם כשאינם בעין ולאו דוקא כשקונה המתנות עצמם אינו רשאי אלא אפי' לקנות רביע הבהמה שיש בה הזרוע או אפי' כל הבהמה ובכללה הזרוע הרי קונה המתנה של כהן ואם שקלה לו נותנת הוא לכהן ומנכה לטבח מן הדמים וכדאמר גבי בני מעים אם לקחן במשקל והר"ן כתב לא שנו דטבח אינו חייב לכהן כלום אלא ששקל לעצמו אבל שקלו לו טבח דינו עם הטבח משום דמשתרשי ליה זוזי דכהן והרא"ש ז"ל כתב הדין עם הטבח דמתנות כהונה נגזלות והוה ליה גזל ולא נתיאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה כרב חסדא וכתב הר"ן ז"ל מדברי הרמב"ם ז"ל נראין דה"ק לא שנו דחייב הלוקח ליתן לכהן אלא ששקל לעצמו אבל לא שקל לעצמו רשאי הלוקח לאכלן שהראשון הוא שגזלן וכו' והיינו משום דלא כתב הרב ז"ל אלא לקחן ממנו במשקל נותנן לכהן וכו' כלישנא דמתני' ומה שכ' לדע' הרב ז"ל רשאי הלוקח לאכלן היינו אחר שקנאן אבל אינו רשאי לקנותן כמו שכתב הרב ז"ל הכלל כי הטבח אסור לאכול המתנות ואין שום אדם יכול לקנות' לא המתנות עצמן ולא עם בשר אחר ואם קנה במשקל נותנן הלוקח לכהן ומנכה מן הדמים כמו שכתב גבי בני מעים שלקחן במשקל ומה שכתב למעלה דהקונה מותר לאוכלן היינו אם לא רצה לתתם ונתן דמיהם אי נמי י"ל דיותר חומרא יש כשקונה המתנה בכלל בני מעים או בכלל בשר אחר ממה שיקנה המתנה עצמה דכשקונה המתנה עצמה הרי המוכר גוזל אותה בפי' ומוכרה ומתנות כהונה נגזלות ומשום הכי מותר לאכלן אעפ"י שאינו רשאי לקנות מפני שהוא מסייע לעובר עבירה שאם לא ימצא למכור לא יגזול אבל כשקונה בכלל בני מעים או בכלל בשר אחר אינו גוזל בפי' אפי' מכרן במשקל ונמצא דגזל ביד הקונה ואסור לו לאוכלן אלא נותן לכהן ומנכה לו מן הדמים כיון שקנה במשקל וגם לדעת הרא"ש ז"ל שכתב הדין עם הטבח אף אם הטבח יש לו דין עם הקונה ומפני שיחזור הדבר לישנו שיחזרו הטבחים לתת המתנות לכהנים כמי שהיה קודם וכמו שהוא דין תורה נראה לי לגזור על הטבחי' שלא ימכרו הזרוע ולהודיע בבתיה' שהוא אסור לאוכלו וגם אם יעברו וימכרו להודיע לעם שאם יקנו שחייבי' לתתו לכהן ואח"כ יתבעו הם מן הטבח ועל ידי אזהרות אלו אולי יבואו לתת כיון שאין בנו כח להכריחם נאם המבי"ט: וחתם הרב ה"ר דוד ן' זמרה נרו: שאלה קיו ראובן שכר חצר א' מגוי בעל החצר ושמעון היה הולך בדרך אמר לו ראובן לשמעון שמעתי שאתה אומר ששכר' החצר אשר החזקתי אני בו אמר לו שמעון כן אמר לו ראובן ואיך היה הענין השיב שמעון שנתתי בשכירות למחמד נ' פרחים זהב בח' לבנים ביום ולאחר ח' ימים החזירם לי באמרו כי יהודי אחר נתן לי עשרה לבנים ביום ואז אמר ראובן לעדי' אשר הזמין הוו. עדים על דבריו וכת' ראובן קיום ב"ד על זה במותב תלתא והשנים מהעדים חתמו והשלישי לא חתם בהיותו אהוב לשמעון והנה מחמד הנז' הוא בנו של בעל החצר ושמעון בחושבו כי אין הבדל בין אב לבן אפשר ששכר החצר ממנו יורינו מורינו לפי שכתו' במותב תלתא ואין חתום כי אם ב' לא יועיל או דלמא זכרון עדות הוא ואין בכך כלום ויספיק בחתימת ב' עדים: תשובה הלא שאלתם על עוברי הדרך והוראתם לא תנכרו בב"ד דבעי' הודאה במקום ב"ד כשהם יושבים דאע"ג דתנן גבי מגדף והדייני' עומדים על רגליהם וקורעין וכו' ואמר ר"ל בירוש' מכאן לדיינים שקבלו עדותן בעמידה דיניהם דין היינו בדיעבד אבל לכתחלה ב"ד בישיבה והאי דבדיעבד מהני היינו במקום ב"ד כי סתם דהוו ב"ד יושבים במקום המיוחד לב"ד אלא שעמדו כדי לקרוע בעמידה על הגידוף אבל בדר' בפרט שהיו מהלכין אפי' בדיעבד לא מהני עדות דצריכים הדיינים לישב באימה וביראה ובכובד ראש בב"ד מה שאין כן כשהן מהלכין בשוק והודאת שבפניהן הויא הודאה חוץ לב"ד דלא הויא הודאה ויכולי' להחליף טענותיה' ולטעון טענות אחרות כמו שכתוב בח"מ סימן ג' אלא א"כ הוי בתורת עדות שאמר אתם עדי וא"כ מה שכתבו במותב תלתא אינו מעשה ב"ד דאין מושב ב"ד. בשוק כ"ש שלא טען ראובן שישבו וכל מה שאמר לו שמעון הי' בדרך והעדים נראה כי הוא הזמינם ושמעון לא ידע בהם ואפי' הי' יודע שהזמינם הוא לכך לא אמר הוא להם אתם עדי אלא ראובן הוא שהזמינם לעדים ואנן בעינן הלו' או מודה יאמר אתם עדי או שיאמר דרך הודא' ולא דרך שיחה והכא בנ"ד אין הדברים מוכיחים שהם דרך הודא' אדרב' נראה שיחה בעלמא וגם כן אין כאן מעשה ב"ד כלל וגם בתורת עדות אין למדין ממה שכתוב בו אלא שיבואו העדים בפני ב"ד וישמעו ב"ד דבריהם אם מה שדבר שמעון וראה להם שאינו דרך שיחה אלא דרך הודא' ידונו על פי עדותם: שאלה קיז ראובן ואשתו נכנסו בספינה א' קטנה לטייל בים וקם עליהם רוח סערה חזק מאד ואשתו של ראובן הית' צועקת על זה לבעל' והי' מפייסה שלא תפחד ולא היתה מקבלת פיוס עד שעלה עשן באפו ואמר מקבל אני עלי נזירות שמשון בן מנוח בעל דלילה אם אכנס פעם אחרת עם אשתי זאת בים ועתה הוצרך ראובן לצאת ממקום מושבו וליכנס בים ללכת למקום חפצו ילמדנו רבינו אם יוכל מי אמרי' כיון שלשון נדרו אם אכנס בים סתם קאמר וסערת הים בהא והא שכיחא ולא מצי או דילמא דאזלינן בתר כוונתו שלא היתה אלא לטייל עם אשתו בים וכן לא דמי אותן הספינות העשיות לטייל שהן קטנות לספינות שהולכות בלב ימים שאין האדם מרגיש בהן כ"כ צער סערת הים בהיות הספינות גדולות: תשובה נר' דדמי להא דתנן פרק הנודר מן הירק ר' יהוד' או' הכל לפי הנודר טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולה עלי מותר להתכסו' ואסור להפשיל לאחוריו ובגמ' תני כיצד א"ר יהודה הכל לפי הנודר הי' לבוש צמר והצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טוען פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון ופי' הר"ן הכל לפי הנודר לפי מה שהיה ענין הנוד' בשע' הנדר ועל אי זה ענין נדר והרא"ש ז"ל כתב לפי שעת הנדר כיון שניכר שמחמת כובד משאו נדר וכתב הר"ן ומסתברא לי דבריתא פליגא אמתני' בסבריה דר' יהודה דתנא דמתני' סבירא ליה דר' יהודה מודה לת"ק דכל היכא דליכא הוכחה לבישה משמע ולא טעינה ור' יהודה דברייתא משמע דסבירא ליה דלמשרי טעונה נמי כמו הוכחה אבל כל היכא דליכא הוכחה אסור אפי' בטעינה ומסתברא דכמתני' קי"ל הלכך סתמא לביש' משמע ולא טעינה אבל היה טעון ומתוך כך נדר אסור בטעינה ומותר בלבישה זהו מה שנ"ל ודברי הרמב"ם ז"ל אינם כן בפ"ח מהלכות נדרים עכ"ל והרא"ש ז"ל כתב היה לבוש צמר וכו' מחמת כובד המלבוש היה טעון פשתן והזיע והוא הדין נמי אם היה טעון צמר והזיע ע"כ והרמב"ם ז"ל כתב כל הנודר או נשבע רואים דברים שבגללם נשבע או דבר ולמידי' מהם לאיזה דבר נתכוון הולכין אחר הענין לא אחר כל משמעות הדבור' כיצד היה טעון משא של צמר או של פשתים והזיע וכו' ונשבע וכו' שלא יעלה עליו צמר ופשתים מעולם הרי זה מותר ללבוש וכו' ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו היה לבוש בגדי צמר ונצטע' בלבישתן ואמר ונשבע וכו' שלא יעלה עליו צמר לעולם אסור ללבוש ומותר לטעון ומותר להתכסות בגיזי צמר שלא נתכוון זה אלא לבגדי צמר וכן כל כיוצא בזה ע"כ: ונ"ד נמי נראה הדברים שבגללם נדר ונלמוד מהם לאיזה דבר נתכוון ונלך אחר הענין לא אחר כל משמעות הלשון הדבר שבגללו נדר כמו כשהיה טעון משא של צמר והזיע וכו' ונשבע שלא יעלה עליו צמר הדבר שנשבע בגללו היה שהזיע והיה ריחו קשה ומה שנשבע שלא יעלה עליו צמר היה כולל בין במשא בין בלביש' ואפ"ה מותר ללבוש אעפ"י שבלבישת צמר יש ג"כ זיעה כיון שהמש' גורם זיעה יותר ועליה נצטער נאמר שכוונתו לא היתה אלא על המשא ולא על הלבישה ולא נצטרך לשאול מה היתה כוונתו ואנחנו דנים מה היתה וכמו שכתב דנלמוד מהם לאיזה דבר נתכוון כמו כן נ"ד יצא לטייל בספינ' ומתוך טיול והרחב' הלב באה אליו צרת רוח סערה ועל זה נדר שלא יכנס לים ואפי' שלשון זה כולל כל עליה לים כמו שעלית הצמר עליו כולל טעינה ולבישה אפ"ה יהיה מותר לעלות לים עם אשתו כשהוא הולך ממקום למקום לצורך ישוב ביתו ומזונותיו אעפ"י שיש ג"כ סער בים כיון שהספינה קטנה היא מסוכנת יותר לרוח סערה ובסבת הטיול נצטער לא היתה הכוונה כי אם על כיוצא בו לא על ההליכה בים עם אשתו לצורך פרנסתו וישובו כמו שאם היה בים ממקום למקום לסחורה או לענין הצריך לו והיה רוח סערה בים וחשב' הספינה להשב' ונשבע שלא ליכנס עוד בי' שלא יהיה אסור בכניסה לים דרך טיול שהוא קרוב לשפת הים נהי שאם הוה נשבע בסתם בלי שום סבה שלא לעלות בים שהיה נכנס בכלל ג"כ טיול אבל כיון שלא נשבע אלא בסב' הטיול אמרינן דלא היתה הכוונה אלא על כיוצא בו כמו אם נשבע שלא יעלה עליו צמר או פשתים בלא שום סבה שיהיה אסור בין בטעינה בין בלבישה וכמו שכתב הר"ן ז"ל אבל היה טעון ומתוך כך נדר אסור בטעינה ומותר בלבישה משמע דכל שלא היה טעון ונדר אסור בתרוייהו וכמו כן כשלא היה הולך בים ורצה לישבע שלא יעלה בים משמע תרוייהו ואם מתוך סער הים בספינה קטנה על טיול נשבע יהיה מותר ללכת ממקום למקום ואם מתוך סער הים שממקום למקום נשבע לא יהיה אסור בספינה העומדת לטיול וכמו שיהיה הדין בנדר ושבועה יהיה ג"כ בנ"ש דכיון דאנחנו דנים דלא חל הנדר אפי' נ"ש נמי לא חל דחומרת הנזירות של שמשון דינו אחר שחל שאין לו התרה ולא תימא דלא דמי להא דצמר דהתם טעינ' לבישה תרי מילי אבל הכא הכל עליה לים הוא דלא היא דהתם נמי איכא כה"ג כשנדר שלא יהנה מקרובתו או שלא יכנס בבית חברו ולא ישתה טפת צונן דמותר ליהנו' שלא נתכוון אלא לשם אישות ומותר לאכול שלא נתכוון אלא לסעודה