מבי"ט חלק ב קטז

שלא תבעו אין בטענתו ממש אפילו שמיום שנכנס לבית נכנס סתם ולא פרע שכירות כיון שהיא בית שעומדת לשכירות חייב כל שכן שפרע שכירות כמה זמן ומפני שאח"כ האריכו לו ולא תבעו ממנו לא מחלו: שאלה רכב על דבר ראובן שטוען על אשתו שנתנ' לו רשות שישא אחרת עליה תוך עשר' שני' והיא מכחשת צריך לבאר קודם אם תוד' היא שנתנ' לו רשות אם יספיק או יצטרך לעשות לו התר' כי יש סברא קדומה שהביא' הרמב"ן ז"ל במשפטי (החכם) (החרם) שהנשבע או נודר על דעת חברו שיכול חברו להתירו לעולם שלא ע"פ חכם ממה שנתנ' לו תורה רשות לבעל להפר נדרי אשתו וטעמא מדרב פנחס דכל הנודרת על דעת בעל' היא נודרת וא"כ ה"נ הנודר על דעת חברו הפירוש הוא נמי שנדר ע"ת דלא (נדר) (גרע) מפרש בחברו מסתם דבעל וכ' הריב"ש ז"ל סי' ת"ז (שזכרה) (שסבר') זו אינ' נכונ' כי אם יש ללמוד מהפר' הבעל הולכ' מן הדין להיות כנדון דדוקא ביום שמעו אבל אם שמע ושתק הרי זה קיים הנדר וכן הנודר על דעת חברו כל ששמע ומיחה הנדר בטל אבל אם שמע ושתק הרי קיי' הנדר מיד אפי') בשע') בדעת) שנתנ' תורה זמן לבעל בשתיק' אותו היום הוא גזרת הכתוב שימלך בעצמו משום שלום הבית ואין ללמוד ממנה וכתב אח"כ ומ"מ נ"ל ברור שהנשבע על דעת חברו סתם ועתה אומר שדעתו היה לכך שיוכל חברו להתיר שלא ע"פ חכם שומעין לו כו' ע"כ ולפי זה יהיה צריך ג"כ בשבועה זו שיאמר שדעתו היה שתוכל אשתו להתיר לו ואפילו שיאמר כך יצטרך שתאמר לו מותר לך כמו שהבעל אומר לאשתו מופר ליך וכן האשה שתאמר לבעלה מותר לך ולא יספיק מה שתאמר לו אני נותנת לך רשות שתישא כמו שאם אמר הבעל לאשתו אני נותן לך רשות שתאכלי מה שנדרת שאינו מועיל שנראה שנותן לה רשות ואם לא תרצה היא עדיין נדרה קיים משא"כ בהפרה שהוא מפר אף על פי שהיא לא תרצה והנדר מופר: ואפילו שלא נלמוד ענין הנשבע על דעת חברו והפרת הבעל יש לספק אם יצטרך התרה אחר הרשות של חבירו כי אפשר שמה שאומר על דעת חברו אינו שיוכל חברו להתירו אלא להוציא מידי הערמה כמו שאומר על דעת בית דין ועל דעתינו וכו' אבל אם היה ענין השבועה דבר הנוגע לחברו שהיה רוצה שיקיי' שבועתו ועל זה אמ' על דעתו כיון שהוא נתן לו רשות מותר וכמו כן האשה שנתנה רשות לבעלה שישא אחרת עליה לא יצטרך התרה וזהו כשנשבע על דעת אשתו בפירוש שלא ישא אחרת אבל אם מה שכתוב בכל הכתובות שלנו בכלל שאר התנאים שלא ישא אשה אחרת עליה אלא א"כ שהתה כו' אינו מזכי' על דעת אשתו ואפי' הכי נרא' שמועיל רשות אשתו כיו' שלהנאתה הוא תנאי זה השבועה היא לדעתה ורצונה כמו שתנאי שלא יצא מעי' או מחלב או דרך ים עד שיניח גט לאשתו שאין אנחנו מדקדקים (בלי) (בענין) הנחת גט כשהם אנשים מהוגנים והולכים ברשות נשותיהם שהוא ידוע שלא יענגו אותם ואינן צריכים התרה וכמו כן בתנאי שלא ישא אשה עליה כיו' שהיא מורצ' אינו צריך התרה כמו מי שנשבע לחברו לפרוע לו לזמן כך ואמר הריני כאלו התקבלתי וכן הוא המנהג שכל מי שרוצ' לישא ומביא רשות מכתב מאשתו אין אנחנו מחייבים אותו לעשות התרה ובנדון זה שהאשה מכחשת נר' שהו' נאמן וכמ"ש הרא"ש ז"ל וא"כ אם אומר שנתנ' הרשות בלב שלם לא דרך שחוק או דרך כעס או דיבור בעלמא אלא דרך הודאה נאמן בלי שבוע' ואם תרצה היא יקבל חרם סתם שנתנה לו רשות כמו שנז' נאם המבי"ט שאלה רכג ראובן ושמעון אחים היה להם בית אח' חריב' בירוש' אביהם ומתו גם שניהם ובניהם באים לידון על הבית החרבה שנבנית וכל א' אומ' שאביו בנאה ונמצא פסקים מאותם השנים שהיה מחלוקת בין האחים על בית זו ונתברר באותם הפסקים כי ראובן בנאה מכיסו גם כי אחיו שמעון היה עומד על הבנין והוא פורע לאומנים ולפועלים נראה שהיה ממעות אחיו ראובן שעלה כך הוצאת הבנין שלשים פרחים דרך משל ויש כמה שנים שבן שמעון היה דר בבית הנז' והיה פורע לאחי אביו שכירו' כמו אם היתה כל הבית וקרקע שלו ומפני שהיה ראובן אלם לא עמד בדין עם בן אחיו ולקח שכירו' הבית משלם מבן אחיו עתה באי' מצד בני כאובן להוציא את בן שמעון מן הבית ובן שמעון היה טוען כי אביו נצטרף בבנין ושהיתה חצי הבית שלו בנין וקרקע ומצד בני ראובן נרא' הפסקי' שאביה' בנה בנין הבית החרבה באופן שבן שמעון היה צריך להביא ראיה כי אביו נתן חלקו בבנין ההו' גם כי בכותל השותפי' הדין הוא כי אעפ"י שהא' בנה נאמן השני אח"כ לומר שפרע חלקו ובחזקת שניהן הוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' שכיני' בנ"ד יש לספק אם נאמן עתה (בנו) (בפיו) של שמעון כי שמעון עצמו היה נאמן בשבועה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק י' מהלכות גזלה ונניח שלא פרע סוף הוא ידוע על פי הפסקים כי הקרקע הוא של שניהם ראובן ושמעון ובנין הקרקע הוא שלשים ושיוי הקרקע ד"מ היה עשרה הם ארבעים נראה לי שהדין יהיה שישומו כל שכירות הבית בכל השנים משנבנה עד עתה שקבל כל השכירות ראובן ובניו וינכו מכל השכירות מה שהיה צריך תיקון הבית בכל אלו השנים כי הוא ידוע כי כל הבתים שבעיר הזאת צריכין הוצא' תיקון בכל שנה ושנה ומה שישאר מכל שכירות השני' יש לו לבן שמעון חלק אחד משמנ' שאם הקרקע היא שוה עשר' והבנין שלשים וחצי הקרקע הוא לבן שמעון עדין כי נפל להם בירושה ואין להם חזקה זה על זה כמ"ש הרשב"א בתשוב' שהביא בח"מ בב"י סימן קמ"ו ואפילו להר"י ברצלוני סימן קמ"ט יודה אם אין בה דין חלוקה ואפילו יהיה ד"ח כנדון דידן ידוע על פי הפסקי' שהקרקע הוא של שניה' א"כ יש לו אח' משמנה בשכירות בכל השני' כי השכירו' נותן על שמושם בקרקע והיותם מסתופפי' בצל הבית ומה שיעלה חלק א' משמנ' יותן לבן שמעון עד עתה וכן לעתיד עד שיתפשרו שיקנו ממנו שמיני' מה ששוה כל הבית עתה או הוא יפרע לזה י' חלקים משמונה וכן לפי זה תהיה השומא אם היתה ההוצא' יותר מל' או הקרקע היה שוה יותר מעשר' או פחות הכלל היא שיגיע שכירות הבית לבן שמעון כפי ערך שווי חצי הקרקע לערך ההוצא' שעל הדייני' לברר הענין לשפוט משפט צדק וכל זה הוא על מונח שלא פרע שמעון שום דבר מהבנין ויש גם בזה ספק שעברו שנים רבות ויעשה אי זה פשרה על זה אם יראה לדייני' נאם המבי"ט: שאלה רכד ראובן היה חייב לשמעון מנה ואח"כ נשא אשה וכתב לה כתוב' ונפטר אח"כ ובאת האלמנ' לגבות כתובת' קודם החוב והיו מעכבים אחרים מצד שמעון שלא היה בעיר שלא תפרע היא עד שינכה שמעון חובו כי הוא היה קודם לכתובת האשה ובא לוי ונכנס ערב על כל מה שיתבע שמעון ויזכה בדין תורה לפרוע לו יורנו רבינו מה יהיה הדין: תשובה אם הנכסים שנמצאו לראובן שמהם גבתה אשתו כתובתה היו קרקעות שהיו לו קודם שנשא כשלוה משמעון יכול שמעון לטרוף מן האשה מה שגבת' ואם לא יוכל יתחייב הערב לפרוע לה אם היה הערבות כפי הדין וגם שהיה קרקעו' שקנה אחר שלוה ממנו קודם שנשא את האשה אם כתב בשטר דקניתי ודאקנה יהיה הדין כן ג"כ ואם היו מטלטלי' או סחורות מה שגבתה האשה בכתובתה אם היה שמעון מצוי בעיר היה קודם הוא כיון שחובו קדם לחוב האשה והיה כתוב בשטרו מקרקע' ואגבן מטלטלי דקניתי ודאקנה ונקנו המטלטלי' קודם שנשא האשה אבל אם נקנו אח"כ או שאינו ידוע אז חולקים שניה' בעל חוב והאשה כפי החילו' שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ג' מהלכות מלוה ולוה וכיון שגבת' האשה שלא בפני שמעון מה שגבת' גבתה ואין מוציאין מיד' אבל הערב שנכנס לפרוע כל מה שהי' תובע שמעון בדין אם היה מצוי בעיר חייב לפרוע כ"א היה שמעון בעיר היה חולק עם האשה באלו המטלטלי' שגבת' היא וזה נכנס ערב על כל מה שהי' זוכה שמעון בדין וכ"ש אם היו הנכסי' נקני' לראובן קודם שנשא האשה שהי' לשמעון זכות יותר וחייב הערב לפרוע לו ואם היו בכלל אלו הנכסים שגבת' היא חפצי' שהכניס לו בנדוניית' או שנתן לו ראובן בעלה אז לא היה לו לשמעון שום זכות בהם ולא יתחיי' הערב אלא במה שהיה לו זכות לשמעון כדין: שאלה רכה ילמדנו רבינו מה שכתוב במשנה ד' מפרק ממסכת שביעית זה גופו של פרוזבול מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני כו' אם הוא דווקא וצריך הסופר להזכיר בפירוש שמות הדיינים בפרוזבול או לאו דוקא אלא כשכותב מוסר אני לכם ב"ד סתם די ואין צריך לפרש שמותם יבא דברך הטוב בפירוש יען כי ראיתי מי שנתחכם שאם לא כתב בפירוש מ' שמות הדיינים שאינו מועיל: תשובה אם כותב מוסר אני לכם ב"ד וכו' נראה שהדייני' חותמים בו והרי הם מפורשים אע"פ שלא פירשם תוך הפרוזבול אבל כשכות' הפרוזבול בלשון עדים אז צריך לכתוב בפירו' הדיינים וכן אנחנו. נוהגים וידע תדע שיש מחלוקת בין הפוסקים כי הרמב"ם ז"ל ואחרים כתבו שצריך ב"ד כר' אמי ור' אסי בדורם ואחרים מכשירים אפי' בב"ד שאינו חשוב אלא שהם יודעים בטיב דיני הפרוזבול כשאין בעיר ההיא ב"ד חשוב מהם אבל אם יש ב"ד חשוב אינם רשאין אחרים לכתוב בפרוזבול כי אם ברשותם ולכן צריך לכתוב שם הדיינים תוך הפרוזבול או שיחתמו לדעת אם יש בעיר ב"ד חשוב מהם וכשאין באותה העיר אלא ב"ד אחד הוא ידוע כי אותו הב"ד הוא שנעשה בפניהם הפרוזבול ההוא והוא כשר אבל בפרוזבול ששאל כ"ת אין הדיינים מפורשים ולא המקום ולא נודע מהם אולי אינם בקיאים בדיני פרוזבול ואינו כשר לכ"ע ומנהגנו לכתחילה כשהוא נכתב בלשון עדים לפרש הדיינים תוך הפרוזבול ואם הדיינים עצמם חותמים אין צריך לפרשם תוך הפרוזבול ואם נכתב במקום פלוני אעפ"י שלא הוזכר הדיינים תוך הפרוזבול ולא חתמו גם כן הדיינים בדיעבד כשר כיון שאמרו במקום פלוני וידוע כי הב"ד של אותו מקום הם בקיאי' בדיני פרוזבול ובלאו הכי שאינם חשובים או יש חשובים מפורסמים בעיר וכתבו אלו שלא ברשותם אינו כשר והשביעית משמטתו נאם המבי"ט: