מבי"ט חלק א סב

דאחריני לא קפדי בהכי כיון דאיכא חכם שהוא ראש ישיבה אם הוא הקפיד בכך בדעתו ועל דעת זה נשבע נראה דלא חלה השבועה אלא א"כ ילמוד שם אותו חכם דהא ע"כ מיירי מתני' כשהוא אומר שעל הטעינה היה דעתו שנצטער עליו אעפ"י שנדר סתם דאם הוא אומר שבסבת הטעינה. נדר על הכל פשיט' שאסו' בכל א"כ משמע דבתר דעתיה אזלינן ה"נ אזלי' בתר דעתיה שהיה על דעת שאותו החכם ילמוד שם וכ"ת אכתי התם הוא ידוע וניכר לנו שעל דעת כן נדר והכא אינו ידוע לנו וגם שנדר בסתם איכא למימר דטעמא לא הוי משום דהויא ידוע לנו אלא משום דגופא דמילתא הכי היא דעל דעת כן נדר וה"נ על דעת כן אומר שנדר ואיהו מהימן לנפשיה שכל אדם נאמן על עצמו כמאה איש וכמו שכתב ה"ר דוראן ז"ל בתשובת צ"ג על מי שאומר שהיה אנוס בשבועתו שהוא נאמן שאל"כ לא היה חכ' רשאי להתי' לו אלא אם כן יש לו עדים בפתחים ושיהיה מכיר בהם החכם ולא היו נדרים נתרים לעולם אלא כשם שהוא נאמן לומר אדעתא דהכי לא נדרי והחכם מתיר לו אעפ"י שנדר סתם ה"נ כל שאומר באונ' ובתנאי שבלב אסרתי אשה זו נאמן וכן כתב הרשב"א בתשובה ע"כ קיצור לשונו שם. ואם כן בנדון זה נמי כיון שהוא אומר שעל דעת כן נשבע מהימן ולא תחול השבועה אלא אם כן ילמוד אותו החכם לשם. וכ"ש אם אמרו לו קצת מתלמידי הישיבה קודם שאותו החכם היה לומד עמהם ועל זה הלך ונשבע דפשיט' דעל דעת כן נשבע והוי כי ההיא דמתני' וברית' דכיון דחזינן דקפידי בהכי נראה דעל דעת כן נשבע. וכי תימא כל הני מתני' וברית' לא הוו אלא בנדרים שנודר אדם בינו לבין עצמו דאזלינן בהו אחר הכוונה דבעינן פיו ולבו שוים אבל כשהוא נשבע על דעת חבירו שמשביעו כי הכא אין הולכי' אחר אומדנא אלא אחר לשון השבועה שהמשביע סתם השביעו בין ילמוד אותו חכם לשם או לא ילמוד ואולי שהוא לא ידע שאמרו תלמידיו לזה שפלו' החכם יהיה לומד עמהם וא"כ בסתם השביעו על הכל ועל דעתו נשבע אלא אם כן יהא אומדנא דמוכח כי ההיא דמי שהלך בנו למ"ה בפ' מי שמת וכההיא דזבין נכסי אדעת' למיס' לארע' דישראל יש לומר דהא דמפלגי' בהכי היינו במילתא דאית בה דררא דממונא כי הני אבל כי ליכא דררא דממונא כי הכא אע"ג דהשביעו סתם אזלינן בתר אומדנא דהא דהשביעו לדעתו היינו לחוז' השבוע' כי היכי דהשביעו על דעת רבים דלא להוי הפרה אבל אי איכא אומדנא דעל דעת כן נשבע אזלי' בתר דעתיה כיון שעדין אפילו לדעתו יש מקום שתחול השבועה אם ילמוד אותו החכם לשם דכיון דבנדר ושבועה בעי' פיו ולבו שוים אם היה בדעתו כשנשבע אם ילמוד אותו החכם לשם ונכריח אותו מפני שלא היה כן דעת המשביע שיקיים השבועה אפילו לא ילמוד שם אותו חכם א"כ הרי שלא היה לבו שוה לפיו לדבר זה ובכי האי מלת' דליכא דררא דממונא למשביע מהימנן ליה דאפילו בממונא הא דלא אזלינן בתר דעתיה היינו משום דלא יהיב ליה חבריה הימנותא אבל במילתא דאיסורא הוא מהימן אנפשיה כדאמרן וכ"ש אם אמרו לו קוד' שאותו החכם היה לומד שם ומיד הלך ונשבע דפשיטא דעל דעת כן נשב' כדאמ' ואיפשר דבכי ה"ג אפילו בממונ' הוה אזלינן בתר דעתיה ומצאתי להריב"ש ז"ל תשובה על תקנה שעשו צבור לבל יתפללו בעשרה בבית תפלה שיבנה איזה יחיד כו' דיש לדון על סבת הענין שנעשית התקנה ולא על לשון התקנה וכו' כמו שהאריך שם וכל תקנה היא נעשית על דעת כולם והוי כנשבע לחברו ואפ"ה אזלינן בתר אומדנא כדפי' וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' נדרים כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללם נשבע או נדר ולמדין מהם לאיזה נתכוון והולכין אחר הענין לא אחר כל משמע הדיבור כיצד היה טעון משא וכו' כיצד היה טעון פשתן וכו' והרי כתבנו דעובדא דידן דמיא להני וכל זמן שאותו חכם אינו לומד שם אינו חייב מצד השבועה ללמוד לשם ואם פירש אותה שנה שילמוד עמו שתתחיל מיד אם תוך השנה ילך אותו חכם ללמוד לשם ישלים אותה שנה עמו ואם עברה השנה ולא הלך ללמוד לשם החכם אע"פ שילך אח"כ אינו חייב הוא ללמוד לשם אלא א"כ לא פי' אלא שנה אח' סתם דאז יהיה חייב ללמוד שם שנה א' כשילמו' שם החכ' הצעיר משה בר' יוסף זלה"ה מטראני יצ"ו: שאלה צה ראובן נתקוטט עם בני קהלו וחרה אפו ואמר אני מקבל נ"ש ב"מ ב"ד שלא אכנס עוד לבית הכנסת זה ועתה שככה חמתו ונתחרט על נדריו: תשובה אין התרה לנזירות שמשון כמו שאמרו בסוף מכות משום דציווי של מעלה היה אבל יש לדקדק בלשון שנדר שהוא נדר בלשון שבועה ואמרי' בריש נדרים דנדרים וחרמים מתסר חפצא עלי' כלומר שאוסר דבר עליו ואומר אכילת ככר זה עלי לאפוקי שבוע' דאס' נפשיה מן חפצא כלומר שאומר שבועה שלא אוכל ככר זה וכתב הר"ן ז"ל שם בפירושיו ומיהא משמע דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבוע' הלכך כל שהחליף של זה בזה אין בדבריו כלום ואיכא למידק וכו' י"ל דהני לישני לאו דוקא וכן דעת ר"ח ז"ל והרב בן מיגש ז"ל ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ובירו' איפליגו בהאי דינא דר' יודן ור' מונא סברי אין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר ואינהו הוי רבים לגבי רבי יוסי דפליג עליהו ומשמע דקיימא לן כרבים אבל הרמב"ן ז"ל כתב בהלכות נדרים שלו דליכא לשבושי הנך סוגיי' ולמימר דלא דיקי וכו' אלא מדין ידות הוא דמהני נדר בלשון שבועה ואיפכא ע"כ לשון הר"ן ז"ל שם ובתו' ג"כ כתבו וא"ת מאי נפקא מינה אי אסר חפצ' עילויה או לא וכו' וי"ל דלענין זה שאם היה אומר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום וכן אם אמר גבי שבועה להפך ע"כ וכתב הרא"ש ז"ל ג"כ בפסקיו והביאו הר"י בנו ז"ל בס' יו"ד שאם אמר אני נודר הוא לשון שבועה שאוסר עצמו בשבועה וכו' ומי' כיון דהאידנא מרגלא בפומא דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל וכו' ובספר אדם וחוה הביא משם הרא"ש דנדר בלשון שבועה לאו כלום הוא בירוש' ומשמע דכי היכי דנדר שהוא בלשון שבועה אינו כלום הכי נמי בנזירות דהא כתיב ביה לשון נדר כי יפליא לנדור נדר נזיר וכו' ובהאי קרא אקשי' נזירות לנדרים ונדרים לנזירות כדאיתא התם ריש נדרים ובלישנא דמתני' נמי תנן פ"ב יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל וכו' חייב על כל א' שבועה שלא אוכל וכו' אינו חייב אלא א' הרי שקורא התנא הנזירות נדר ובלשון נדר אם אוכל ולא קתני שלא אוכל שהוא לשון שבועה והרמב"ם ז"ל כתב הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסר וכו' משמע דבנזירות בלשון נדר והא דתנן בנזיר פי' ב' שהיו ב'. מהלכין בדרך וא' בא כנגדן אמר א' מהם הריני נזיר שזה פלו' וכו' שאין זה פלו' וכו' ולא קתני אם זה פלו' ואם אין זה פלו' וכן בכולהו גווני דקתני במתני' ובמתני' דלקמיה גבי כוי הריני נזיר שזה חיה וכו' בכולהו נקט לישנא דשבועה ולא לישנא דנדר ואיפשר דלאו בדווקא נקט להו וכדתריץ הר"ן ז"ל בההיא דריש נדרים דמייתי לעיל ואיפשר נמי דדוקא כי התם דאיזהו אסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר הוא דהוי נדר בלשון שבועה דבלשון נדר הוה ליה למימ' אכיל' בשר אסור עלי כקרבן או כחרם אבל הכא דבין כך ובין כך אומר הריני נזיר מה לי אם א' שזה פלו' או אמר אם זה פלו' ולהכי לאו דוקא וה"נ אם אמר הרי עלי קרבן שאוכל לך חייב קרבן והוי כמי שאמר אם אוכל דהוי נדרי הקד' וכדמשמע ריש נדרי' במתני' דכנדרי רשעים וכמו שהבי' הרמב"ם ז"ל ספ"ק דהלכות נדרים ורבינו עובדיה ז"ל בפי' המשנית פי' בכולהו אם זה פלו' אם זה חיה משמע דבעי' לשון נדר אלא דקשיא לי ההיא סוגיא קמיימא דנדרים דאמרי' מ"ש גבי נזיר דלא קתני להו לכולהו כינויין אלא כל כינוי נזירות ותו לא והכא גבי נדרים קתני לכולהו כינויי נדרי' כנדרי' וחרמים כחרמים ושבועות ונזירות ומשני משום דנדר ושבועה כתיבן גבי הדדי וכו' ופריך וליתני כינוי שבועות בתר נדרים ומשני איידי דתנא נדרים דמתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקא אסר נפשיה מן חפצא וקשיא לי דאכתי קשיא דליתני נזירות נמי גבי נדרים וחרמים דהוי בלשון נדר וכדאמר לעיל ונר' דבנדרי' וחרמי' הוא דאשמועינן תנא דמתני' דאתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה אבל נזיר דלא בעי למימר אלא הריני נזיר פשיט דמדקאמר הכי מתסר עליה יין ותגלחת וטומאה והוי כאלו אתסר חפצא עליה והיינו דקאמר לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא ולא מדכר נזיר וכן המפרשים רש"י והר"ן ז"ל לא הזכירו נזיר אבל מצאתי בפי' הרא"ש ז"ל שכתב לאפוקי שבועה דאסר נפשיה וכו' ונזיר אע"פ שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר וממילא נאסר ביין ותגלח' ובטומא' ע"כ משמע דסבירא ליה דנזירות הוי כשבועה דקא אסר נפשיה מן חפצא וקשיא ליה דהא כתיב ביה לשון נדר בקרא ובלשון משנה וכדאמ' לעיל ובכל דוכתא תנ' לי' לנזירות בלשון נדר וכדתנן בההיא מתני' דלעיל הריני נזיר אם אוכל וכו' ותנא גביה שבועה שלא אוכל וכו' ואיפשר דלדעת הרא"ש ז"ל אע"ג דנזירות בגופו תלוי ולא אסר חפצא עליה היינו לומר דלא בעי למיס' חפצא עליה דמשעה שאמר הריני נזיר נאסר ביין וכו' ממיל' דהא בהדיא כתיב נדר נזיר מיין ושכר יזיר וכו' דמשמע דמשעה שאמר הריני נזיר הוא ידוע שנאסר בשלשתן אבל כשהוא רוצה לאסר איסר על נפשו דבר שהיה מותר לו צריך לפרש מהו הדבר שאוסר עליו אם הוא פת או פירות או איזה מין של מאכל והיינו דמתסר חפצא עליה מה שאין כן בנזירות דאינו צריך לכך דמדקאמר הריני נזיר הוא ידוע שהוא אסור בשלשתם כדאמר' והא תנן נמי ריש נזיר הריני נזיר מן החרצנים או מן הזגים וכו' כל דקדוקי נזירות עליו דמדקאמר הריני נזיר איתסר בכולהו ונקט נמי לישנא דנדר דקתני מן החרצנים ולא קתני לישנא דשבועה דהיינו שלא אוכל חרצנים ועל כל פנים נר' דאפי' לדעת הרא"ש בעינן בנזירות לשון נדר כשמקבל עליו נזירות על תנאי דבר אחר כמו שאומר הריני נזיר אם אוכל ככר זה בלשון נדר ולא בלשון שבועה הריני נזיר שלא אוכל ככר זה ואיני סומך. על זה אלא להלכה ולא למעשה כמו שאפר' ויצטרך התרה כשקבל נזירות בלשון שבועה ואפי' לדעת הני רברבי דאמרי דנדר בלשון שבועה לאו כלום הוא וכדמייתינן לעיל אבל בנ"ש דליתיה בשאלה כדאמר' היה איפשר לסמוך על טעם זה וכן יש להביא ראיה דנזירות הוא בלשון נדר מדאמר דמתפיס בשבועה לא הוי כשבועה ומתפיס בנדר הוי נדר וכן בנזירות וכדכתב הרי"ף ז"ל פ' שתי' בתרא אבל מתפיס בנדר חייל נדרא עליו כדתנן הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני הרי כולן נזירין ותניא נמי וכו' ע"כ וענין ההתפסה שייכא באיסור חפצא דנדר וכמו שכת' הר"ן ז"ל בפי' להרי"ף ז"ל התם וז"ל וכ"ת לרבא היינו טעמא דהתפסה שייכא בנדרים ולא שייכא בשבועות משום דנדרים איסר חפצא נינהו וכי מתפיס ככר בדבר אחר שנדר עליו ואומר זה כזה שפיר חלה התפסה משום דאיסורא אחפצא רכיבא אבל מי שנשבע שלא יאכל וכו' ע"כ משמ' דנזירות כנדר לענין איסור חפצא כיון דהתפסה שייכא בנזירות וטעמא דהתפסה משום איסור חפצא כדאמר דאיסורי נזיר אסורים על הנזיר והוו איסור חפצא ולא הוי איסור גברא כשבועות וכמו שכתב אח"כ ובנזירות נמי שייכא התפסה דאיסור קדושה הוא מה שאין כן בשבועות דאיסור גרידא נינהו וכו'