מבי"ט חלק א נז

שניחם על מה שעשה שכיון שנשבע חייב להשתדל בכל מה שיוכל לקיים שבועתו שאם לא תנש' לא יתן הוא נדוני' וכיון שנשבע ליתן משמע שחייב לרצות ולפייס שתנשא ואם אינו מרצה ומפיי' את הבת שתנשא לא יתחי' לתת כמו שנז' וכדמשמע במתני' דפ' שתים בתרא דקתני א' דברים ש"ע וא' דברים של אחרים וכו' כיצד אמר שבועה שאתן לאיש פלו' וכו' ואמרי' בגמרא מאי אתן אי לימא צדקה לעני מושבע ועומד כו' אלא מתנה לעשיר וכתב הר"ן ז"ל ואיתימא ואמאי חייב משום ביטוי הא אין בידו דשמא לא ירצה לקבל והוה ליה כאומר יזרוק פלו' וכו' וי"ל דהכא כמפרש שאתן אם ירצו לקבל ע"כ משמע דאם אינו מפרש לא משמע אם ירצו והכא נמי בנדון זה שאמר אתן הנדוני' לנישואי בתי לא משמע אם תרצה אלא אפילו לא תרצה לינשא שחייב לפייסה בדברי' שתרצה לינשא כדי שיתן הנדוני' ואפילו לתירוץ שני שכתב א"נ י"ל דסתם נמי כמפרש דמי דלא נשבע אלא מה שבידו לעשות כלומר שאם חבירו רוצה לקבל שיתן ע"כ דוקא הכא שנשבע לעצמו ולדעתו אבל הכא שנשבע לחברו פשיטא דלא הוי סתם כמפרש אלא אם היה דעתו אם תרצה היה לו לפרש וכיון שלא פי' נראה שאם לא תרצה שהו' חייב לרצות' ובלאו הכי אינו פטור מן השבוע' ומן הקנס אבל אינו חייב לכופה אבל אחר שפייסה בדברים בכל לבו שנים או שלשה פעמי' ולא נתפייסה פטור ודבר זה מסור ללב ובוחן לבות וכליות הוא יודע וראיתי אחד מן המורים בנדון זה שכתב סתם שאם לא תתרצה בתו לא חל עליו חובת העונשי' המקויימי' עליהם כי מה יוכל לעשו' ואמר כי דבר זה משנה שלימ' היא פ' בתרא דכתובו' הפוסק מעות לחתנו וכו' אדמון אומר יכולה היא שתאמר וכו' מה אני יכולה לעשות וכו' ואין הנדון דומה לראיה שהרי במתני' שפיר קאמרה היא מה אני יכול' לעשות שהרי פשט לו את הרגל לחתנו כלומר טול טיט שעל רגלי או תלה אותי על עץ שאין לי מה ליתן או שמת או שהלך למ"ה ואין שם נכסי' כלל כמו שפי' המפרשי' ז"ל אבל הכא שיכול לרצותה ולפייסה הרי יש בידו לעשות וכתב ואין זה צריך לפנים והרי שהיה צריך ליכנס בסברא לפני' לחלק בין ההי' מתני' לנדון שלנו והנר' לי כתבתי וחתמתי משה: פו ראובן מכר קרקע לשמעון ובעל המצר היה בכפר בורח מחמת המגפ' ואחר כמה חדשים שבא ידע שראובן מכר הקרקע והביא לב"ד מעות המכר ואמר שהיה רוצה אותה כי לא ידע כי אם עתה בחול המועד של פסח ומיד אחר המועד הביא המעו' והלוק' טוען שכיון שלא היה בעי' שאין בו דין מצרנו' וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ג דשכני' היה בן המצר במדינה אחרת או חולה או קטן ואחר זמן הברי' החולה והגדיל הקטן ובא ההולך אינו יכול לסלקו כו' וכזה הורו הגאונים ז"ל ובן המצר טוען שהוא היה קרוב לכאן והיו יכולים להודיעו וכשבא הביא המעות כמו שנז' ונראה כי יש לו לבעל המצר זכות לקחת הקרקע כי מה שכתב הרב נר' שאינו אלא כשהלך למדינה אחרת מפני שהוא רחוק ואם אח"כ היה יכול ליקח לא היה המוכר יכול למכור שהלוקח יאמר לאחר כמה שנים תצא מידי וכמו שכתב הרב ז"ל וכן משמע ממה שכתב ואחר זמן כו' ובא ההולך נראה שהוא במקום רחוק שאינו בא אלא לזמן אבל בנדון זה שאפי' שלא היה בא היה קרוב הרי הוא כמו אם היה במדינ' שאע"פ שעבר זמן שלא ידע יכול הוא להוציא מיד הלוקח כשידע וכמו שכתב בהגהה פי"ד ואם הוא רחוק בעיר אחרת אין לעכבו עד שיבוא כו' וזמן הידיעה לתבוע נראה שסובר הרב ז"ל שכל זמן שיבוא מסלקו וכמו שכתבו בעל הטורים ובעל אדם וחוה ממה שכתב הרב ז"ל שאם סייע בעל המצר ללוקח או ראהו בונה או סותר ולא מיחהו כמו שהשיב הרשב"א בתשובה שהביא ג"כ בספר אדם וחוה ואפילו לדעת הרמ"ה שסובר שתוך יום א' יכול לסלקו ולא יותר נראה כי מה שנתעכב ימי חול המועד אינו מפסיד כיון שבא מיד אחר המועד שאע"פ שדנין בחול המועד אפ"ה אין ב"ד קבוע כשאר הימים ולכך נתעכב וכן מה שטוען שמעון שהוא אפטרופוס ושקנה בעד היתומים נרא' שאינו נאמן אם אינו כתוב בפי' בשטר שקנה ליתומים או אין עדים בדבר שהרי כתב הרב ז"ל המוכר ליתומים קטנים כו' ובגמ' או' ליתמי לית בהו משום דינא דבר מצר' דמשמע שהוא דבר ידוע וניכר שמכר ליתומים ממש או לאפוטרופוס בעד היתומים ובנדון זה לא הזכיר בשעת המכר שהיה קונה ליתומים ולכן יכול בעל המצר לסלקו ומה שנראה לי כתבתי וחתמתי משה: פז ראובן מת ולא הניח יורש ודאי כי אם נערה א' בת אחיו ועשה לשמעון אפוטרופוס ואח"כ מתה הנער' ובאים לוי ויהוד' או לאה להוציא מיד האפוטרופו' באו' שהם קרובי הנפטר ושמעון טוען הביאו ראיה שאתם הקודמים בירושה שמא היום או למחר יבואו מארץ מולדתו של ראובן איזה יורש קודם לכם ויוציא מידי ילמדנו רבי' אם לוי ויהוד' חייבים להביא ראיה שאין יורש אחר קודם להם. תשובה אם לוי ויהודה הוחזקו ע"פ עדים שהם קרובי ראובן מצד האב שהם ראוים לירש הרי הם מוציאים הנכסים מיד מי שהם וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד עדים שהעידו שזה מוחזק לנו שהוא בנו של פלו' או אחיו אע"פ שאינם עדי ייחוס כו' הרי אלו יורשים ע"כ וכן אם העידו עדים שאמר זה קרובי אע"פ שאינו מוחזק נאמן וכמו שכת' ג"כ הרמב"ם ז"ל בראש פ' האומר זה בני כו' או שאר היורשים כו' נאמן ע"כ, ואין יכול שמעון האפוטרופוס לומר שיביאו ראיה שאין יורש אחר בעול' קודם לה' דכיון שלא נודע שיש לו לראובן קרובים אחרים הרי אלו יורשים בחזק' זו שהם קרובים וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בכלל פ"ה ולכן אם לוי ויהוד' הם קרובי' בעדו' ברו' מאמת' יחוסן לא נחוש לקרובי' אחרי' כיון שלא נודע שיש קרובים מהם אמנם הריב"ש ז"ל בסי' מ"ו כתב אין ספק שצריך שיהיה מוחזק בעיר שזה הקרוב הקודם בירושה שהרי איפשר שיהיה קרוב אחר לירש קודם זה כו' ונראה שאינו חולק על מה שכתב הרא"ש ז"ל שהרי אם לא נודע שיש קרוב אחר ממנו הרי הוא מוחזק שהוא קרוב קוד' לירושה ומה שכתב הרב ז"ל שאיפשר שיהי' קרוב אחר לירש קודם זה הוא בנדון ששאלו ממנו כי לא היו באים לירש כי אם מכח שהי' כינויים בכינוי המשפח' של מוריש ואיפשר שיהיה קרוב אחר אע"פ שאינו מאותו כינוי של אותה משפח' כמו שכתב שם אבל היכא שהוא קרוב ודאי ולא נודע כאן שיש לו קרוב ממנו לא יחלו' על מה שכתב הרא"ש ז"ל וכן נרא' מן התשוב' שאח' זו שהשיב בענין זה שכתב כי באותו נדון שהקורבה רחוקה אין זה יורש ודאי עד שיביא ראיה כי הוא הקרוב מכל אדם וא"כ בנדון שלנו אם הקורבה של לוי ויהודה עם ראובן או עם בת אחיו היא יותר מבני בני שני אחים שהם קרובים לו שלישי בראשון או בשני או איפכא אין צריכין להביא ראיה שהם הקודמים כיון שלא נודע יורש אחר כי בני בני שני אחים שכתב עליהם הריב"ש שהקרובה רחוק' ושיביאו ראיה כי הם הקודמים היא קורבת שלישי בשלישי וכשהם קרובים יותר מזה יודה שאין צריכים להביא ראיה שהם קודמים שהרי באח לכ"ע אין צריך להביא ראיה שאין לו בנים לאחיו המוריש כל שלא נודע והוא הדין לכל מי שנודע שהוא קרוב אפילו אינו אח ולא נודע קרוב הימנו שלא יצטרך לראיה שהרי הרא"ש ז"ל לא חילק בקרוב אם הקורבה קרובה או רחוקה וכל שלא נודע קרוב יותר אפילו בקורבה רחוקה הוא יורש ולא יחלו' עליו הריב"ש כי אם בקורבה רחוקה כעין אותה ששאלו ממנו שהיה שלישי בשלישי ולגבי בת אחיו נפתלי שלישי בד' והריב"ש ז"ל רגיל להביא ראיה מדברי הרא"ש ז"ל ומתשובותיו ואיפשר שלא ראה אותה ואם היה רואה אותה לא היה חולק עליה ולכן דווקא בנדון שלו הוא שהצריך ראיה שהוא הקודם אבל בקורבה יותר מזו לא יצטרך להביא ראיה כדאמר' וכן בתשובה הראשונה דוקא כשלא נודע קורב' בעדות כי אם שהיו מכינוי א' הוא שצריך להביא ראיה שהוא הקודם אבל כל שנתברר שיש קורב' ודאי' לא יצטרך להביא ראיה שהוא הקודם ובנדון זה אם נתברר' קורבה לוי ויהודה בעדות הרי אינו דומה לתשובה הא' שכתב שצריך להביא ראיה שהוא הקודם ואם הקורבה שנתבררה הוא יותר משלישי בשלישי אינו דומה לתשובה השנית שכתב שצריך להביא ראיה ויודה הריב"ש ז"ל בנדון שלנו שאין צריך להביא ראיה שהוא הקודם וכדאמר' ומה שחלק הריב"ש ז"ל במשנה האומר זה בני כו' ובדברי הרמב"ם ז"ל ג"כ שכתב האומר זה בני וכו' או שאר היורשים וכו' ונאמן שאיפשר שלא נאמר זה אלא כשהיה זה שאמר עליו שהיה אחיו ראוי ליורשו שלא היו לו בנים אבל האומר על אדם א' שהוא קרובו בעת שיש לו יורשים קודמים לא אמרינן דמילי דכדי נינהו דלא סליק אדעת' שימותו בניו בחייו כו' ויבא זה לירש נר' שאי איפשר לומר כן שהרי אמרו שם בגמ' עלה דמתני' זה בני נאמן למאי הלכתא ליורשו כו' ליורשו פשיטא ופירשו ז"ל פשיטא דמגו דאי בעי יהיב ליה במתנ' כי אמר נמי בני הוא וירשני נאמן ע"כ וכיון דמשום מגו הוא דנאמן אם אמר ג"כ על מי שאינו ראוי לירשו עתה שהוא קרובו נאמן ליורשו כשמתו בניו אח"כ דמגו דאי הוה בעי הוה יהיב ליה מתנה מעכשיו ועדיף האי מגו דהשתא ה"מ למיהב ליה ואכתי אינו ראוי ליורשו מהכא דראוי לירשו נאמן במגו דהשתא הוא ראוי לירשו והשתא הוה מצי למיהב מתנה וכן נר' ג"כ מסוף לשון הרמב"ם ז"ל שכתב אע"פ שהודה באנשים ועוד נר' לי כי אפי' למה שכתב הריב"ש ז"ל היינו כשלא היה שום עדים ושום חזקה לזה שאמר עליו שהוא קרובו כי אם ממה שאמר נפתלי בני בני אחים אנחנו אבל אם מלבד מה שאמר שהוא קרובו נתנהג עמו באיזה דבר של קורבה הרי הוא כמוחזק שהוא קרובו ובנ"ד העידו העדים ששמעו מפיו שהיתה היורשת בת אחיו ושהוא השיאה לבעל שהיא נשואה עתה עמו והרי זה כמו הוחזק שהרי פירשו המפרשים ז"ל דמאי דאמרינן הוחזק היינו בקול בעלמא והרי יצא קול שלאה היתה בת אחיו על ידי מה שהשיא' הוא ואמר שהיתה בת אחיו ובזה יודה הריב"ש ז"ל דאע"ג דהשתא כשאמר שהיתה בת אחיו לא היתה ראוי לירש דכיון שיש דיבור ומעשה המחזי' את דיבורו לא אמרי' דמילי דכדי נינהו וא"כ יורש זה מוצא מיד שמעון האפוטרופוס ועדיין אנו צריכים להודיע מה שקשה על דין זה ממה שכתב הרשב"ם ז"ל עלה הא דפרכי' נאמן לירשו פשיטא במגו כדאמרן דאי אתא לאשמועינן משום נכסים הבאים לאחר מכאן דאע"ג דאין יכול להקנותו נאמן הא לאו מלתא היא דודאי אינו נאמן דהא ליכא למימר מגו כו' וא"כ כ"ש בנדון זה שיעקב הוא שאמר על לאה שהיתה בת אחיו ואח"כ מת הוא ואח"כ מת בנו ראובן ואח"כ מתה בתו היתומה ונמצאת שבאה לאה עתה לירש נכסי ראובן אבי היתומה מכח מה שאמר יעקב אביו שזאת היתה בת אחיו ואז עדיין לא היו בעולם הנכסים שהוריש ראובן לבתו ואפי' היו בעולם ביד ראובן בנו לא היו ברשות יעקב ליתנ' ללאה שאמר עלה שהיתה בת אחיו ולא היה נאמן דהא ליכא מגו שלא היה בידו ליתן לה נכסי בנו ולתירוץ דבר זה אומר כי מה שכתב רשב"ם ז"ל הבאים לאחר מכאן אינו נאמן דליכא מגו היינו שבאו אחר מיתת אביו מחמת אביו דכיון שלא היו בידו קודם שמת ולא היה יכול ליתנם לזה שאמר עליו שהי' בנו לא יירש עמהם אלא הם יירשו' אבל אם אחר שאמר הוא על זה בני הוא באו לו נכסים אח"כ שהרויח אות' או נפלו לו בירושה ואח"כ מת פשיטא שבן זה שאמר עליו בני הוא