מבי"ט חלק א כד

בבתים ובקארושי' ובמטלטלי הבית ומלבושיה והם המעות שנמצאו כ"ט פרחים והמשכונו' כמו כ"ג סולט' והשמן והחביו' שנמכרו בעשרי' סולט' וכן כל מה שלא הי' נכלל בכלל מטלטלי הבית כי לא יחד לה אלא הבתים והקארישי' ומטלטלי הבית ומלבושיה מתנה כי שיער כי היה די לכתובתה והותר וכל מה שהוא זולת זה הניחו לבנו כמו שכתו' בשטר הצווא' והשאר לבנו וכל זה הוא לרווחא דמלתא אבל לפי האמת הפשרה במקומ' עומד' ולא נתבטל' במה שצעק והיה מסרב ימי' וכמו שנכתב למעלה מצורף שנתחייבו הפשרני' כ"ר יעקב טיבה מצד כ"ר משה בילביש וכ"ר יצחק עבדו' מצד האלמנה לקיים מה שגזרו הם בקנין ושבועה כמו שכתו' בשטר הפשרה וזה לא היה אלא שאם יסרב א' מהם שנתחייבו הם לקיי' הפשרה הנז' שלא תתבטל בשום אופן בעולם ונשאנו ונתננו בכל הכתוב למעלה עם הדיינים שנבררו עמנו ולא עלתה בינינו הסכמה לפסוק על פי הכוב כי היינו שקולים עד שנברר בינינו מכריעים שיראו ראיותינו וראיות הדיינים הברורים החולקים עלינו ונשמיעם על פה ג"כ כדי שנוכל לעמוד על האמת ומפני כי כעת לא רבו עלינו חברינו העלינו במגלת ספר מה שיראה לנו כפי הדין הנז' ועל החכמים שנברר כלנו להכריע האמת וללכת אחריהם כמו שכתוב אחרי' רבי' להטות ושלום על כל דייני ישראל הצעיר משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני המר והנאנח אברהם בן לאדוני הרב כמהר"ר יעקב בירב זלה"ה. דברי פי החכמים חן דודאי הפשרה קיימת ובמקומה עומדת אברהם שלום: עוד על הענין זהו תופס מה שהשיג החכם השלם כמהר' משה ב"ר יוסף מטראני יצ"ו על הפסק דין של החכם כה"ר שלמה הידילי' יצ"ו: לג על מה שכתבו הדיינים שנמנו בחברתנו על דין אלמנת בילביש וחורגה שפסקנו כלנו שאם תתברר ותשבע האלמנה שלא נשאר בידה מכל נכסי עזבון בעלה תשלום כתובתה כשגמרו הענין ע"י הערכאו' עד כדי תשלום כתובתה הוא אמת שפסקנו כלנו כך אלא שהיה על שני תנאים שאני חושב שכתב' אז הסופר והם הא' שיתברר שלא יועיל בדין תורה מה שפשרו ביניהם הפשרנים וזה נתברר אצלנו בהפך שהפשרה הנז' היא קיימת כמו שכתוב בפסק הדין והתנאי הב' שיתברר שכ"ר משה בילביש הוא שהפסיד בידים כל מה שהופסד בערכאותיהם וזה נתברר כי ר' משה ן' שושן הוא שרצה לפשוע בנכסים ולא רצה לעמו' בדין תורה כדי שלא יקח כ"ר משה בילביש שום דבר וכמו שכתוב בפסק הדין הנז': ועל מה שכתבו כי הוא דבר פשוט שבטלה הפשרה מפני שהמורשה קרע ההרשאה וגם הוא צעק חמס גדול על הפשרה הנז' ואמר שלא היה רוצה לקיים אותה ואז נתנו הפשרנים ההם לאלמנה שטר מכל אחד ואחד לראיה שנתבטלה הפשרה ההיא תמהתי מאד על טעמים אלו איך עלה בדעתם לבטל הפשרה עליהם כי אין ראיה לביטול הפשרה שפשרו הפשרנים ממה שקרעו ההרשאה שהיתה להם מן הכתות לפשר ביניהם אלא אם היו קורעים אותה קודם עשות הפשרה אבל אחר שכתבו פשרתם והעידו הם בשטר הפשרה שמהכח המסור להם מהכתות פשרו מה שפשרו ביניהם מה לנו ולשטר ההרשאה והרי היא עומדת ליקרע כיון שנעשה כבר המעשה על ידה וגם מה שצעק חמס גדול על הפשרה ואמר שלא היה רוצה לקיימם כבר כתוב בפסק הדין הנז' שלא נפטר בזה מהשבועה והיה מחוייב לקייהה ולא עבר עליה באמירה שלא היה מרוצה בה כיון שלא עשה שום פועל הפך מה שצוו לו כי לא צוו לו בשטר הפשרה שיפתח הבית ולא פתחו וג"כ לא נתנו לו מה שפשרו הפשרנים ולא רצה לקחת אלא שהי' צועק על הפשרה בשביל מה שהעידו אנשים שהיה לאביו ממון רב כפי מה שידעו ממנו והסתירו וכשראה אחר כך שלא הועילה לו צעקתו חזר בו ונתרצ' על כרחו בפשרה ההיא ומעשים בכל יום שמשביעים הדיינים לבעלי הדינין על איזה פשרה וא' מן הכתות היא צועק חמס על הפשר' (באומו') [באומרו] שהוא עשוק וגזול ואח"כ חוזר ומקיי' מה שפשרו ביניהם ואינ' מבוטלה השבועה בדיבורו שאומר שאינו רוצה לקיים אותה אלא ב"ד חייבים לכוף אותו עד שיאמר רוצה אני לקיים השבועה וכמו שהוכחתי בפסק הדין: ומה שכתבו הדיינים יצ"ו שנתנו הפשרני' לאלמנה שטר מכל א' ואחד לראיה שנתבטל הפשרה ההיא איני יכול לעמוד על תוכן דעתם הצלול בזה כי מה לנו כשיתנו הם שטר ראיה שנתבטלה הפשרה והם אין בידם לבטל אותה אחר שכתבו אותה וחתמו אותה וגם אינם דיינים לדין שנתבטלה הפשרה כ"ש כי לא כתבו אז כלל כמו שכתבו הדיינים שאז נתנו הפשרנים וכו' אלא אח"כ כשבא כ"ר משה בן שושן וראה שטוב לו שתתבטל הפשרה ההיא הושיב שנים או ג' אנשים שאינן בקיאין בדין קבלת עדות וכתבו ששמעו מפיהם שלא רצה משה בילביש הפשרה ההיא והוא דבר ידוע שאין קבלת עדו' מועיל שלא בפני ב"ד חשוב לפי חכמי הדור ההוא כ"ש כי קבלת עדות אחד מהם לא היה אלא בפני שנים שאינם אפי' דוגמת ב"ד וכולם היו יודעים שכ"ר משה בילביש לא רצה קודם בפשרה ולא הי' צריך לעדות הפשרנים אלא שכ"ר משה ן' שושן אחר שראה שהיה מרוצה כ"ר משה בילביש בפשר' (העדים) [הערים] לכתוב עדו' אלו הפשרנים לבטלה כפי מחשבתו ומרגלא בפי הכל שנתן להם ממון על זה וגם על שעזרו אותו לרעה בפני האומות כי הוא ידוע כי לא פזר בערכאות מאה סולט' ויותר שאמר שפזר בריב זה אלא קצת פיזור היה לעוזרים ומסייעים אותו כנז': ומה שכתבו הדיינים יצ"ו שהפשרה בטלה מפני שמעולם לא נשבעה האלמנה אלא מדעתה שהוא לא יעבור על שבועתו ויפתח הדלת ויציל הנכסים מיד האומות וכיון שלא רצה להציל ולא לפתוח פשיטא דהיא נאמנת ואדעתא דהכי לא נשבעה וכדמוכתא ההיא דמרובה מעשה באשה אח' וכו' ע"כ אין דבריהם מחוורים שאם הוא עבר על שבועתו גם כי לא נשבעה אדעתא דהכי אלא סתם הית' גם היא פטורה מהשבועה אלא שאינו כן שלא עבר עדיין כמו שכתבתי ומה לנו ולדעת' כיון שפירשה בפי' (עמו) שיקיימו מה שיפשרי ביניהם כל אחד מהם חייב לקיים ולא נפטר האח' בסרבנות חבירו בדבור ולא במעשה כלל כי הוא ידוע לכל כי מעולם לא חזר משה בילביש לערכאות אחר הפשרה אלא שהיו מוליכין אותו על כרחו וג"כ אין הנדון דומה לראיה שהביאו מההיא דמרובה שאם לגבי בעל דקי"ל אשה בכל דהו' ניחא לה אפ"ה מהימנא הכא דאיכא צער הגוף וצער הממון עא"כו. ואין זה ק"ו ולא דומ' לו דאין כאן צער הגוף שאם הכו אותה או דחפוה כשרצו לחתו' הבית עתיד ליתן את הדין מי שהיה סבה לזה אח"כ שחתמו את הבית לא היה שום צער הגוף לשנעשה ק"ו ממנו ומן הממון ומה שהשוו נדון זה לההוא עובדא לומר דאדעתא דהכי לא נשבעה נראה לי שיש טעות בהשואה זו שאינו דומה מה שנשבע האדם לדעתו ורצונו ממה שנשבע לדעת אחרים שנוטלים ממנו שבועה שנוגע לתועלתם כי מה שנשבע האדם לדעתו אמדי' דעתי' כההיא עובדא דמרוב' וכמו מה שכתב הרשב"א ז"ל אבל מי שנשבע לתועלת אחר לא מצי למימר אדעתא דהכי נשבעתי אם לא יראה לדיינים דאין הדיינים יכולים להתיר לו שלא מדעת המשביע דכשנשבע לדעתו שלא לתועלת אחר הוא שמתירין לו ופותחין לו פתח בהיתר כגון אדעתא דהכי מי נדרת או אלו הייתי יודע כך לא הייתי נודר אבל כשנשבע לדעת אחר אין יכולים לפתוח לו פתח כי האי כיון שתלה דעתו באחר ולהכי אין מתירין לו אלא מדע' האח' ואינו תלוי בדעתו להודו' לדברי הדיינים ולומר דאדעתא דהכי לא נד' אם לא כשראו הדייני' שאירע לו דבר שהוא כמו אונס שלא נשבע על דעת כך אז הוא פטור מהשבועה וכמו שכת' הרא"ש ז"ל בתשובות כלל ס' על מי שנדר ונשבע לשמעון שיתן לו עם בתו נדוניא ה' אלפים זהובים ונתקלקלו חובותיו ולא גבה דבר והשיב שאינו עובר על השבועה ואינו חייב למכור בית וכלי תשמישו לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב אבל פתיחה דנדון דידן אינו אונס שאם לא נפתח באות' שבוע נפתח לשבוע אחרת או יותר ואין כאן אונס כלל לא אונס ממון ולא אונס גוף ולא הבנתי מה שכתבו הדיינים יצ"ו וכיון דלא רצה להציל ולא לפתוח פשיט' דהיא נאמנת וכו' מאי נאמנ' שייך הכא היה להם לומ' היא פטור' עוד כתבו הדיינים יצ"ו שיש כאן ידים מוכיחות דבודאי לא נשבעה אלא שיפזר הוא פיזורין להצילה מן המכות ולהציל הבתים והמטלטלים בשוחדות שישחיד הוא ולא היא דאם השוחדות היו עליה למה היתה נשבעה והלא לא היתה מחוייבת אלא צוואת בעלה דהיינו המותר אם ישאר כמו שכתבנו למעלה ע"כ וכבר כתבתי על זה כי כיון שנשבעה לדעת הפשרן שהיה מורשה שלה ופשר כבר כי לא נלך אחר דעתה ולא נדון אנחנו מסברת הכרס מה שלא נתפרש ע"י הפשרני' והשוחדו' כבר כתבתי בפסק הדין שמה שהיה צריך לפזר יותר מהמנהג במה שהחתים הוא הבתים הוא עליו וכי חתימת הבתים היתה בדין כדי שלא תסתיר שום דבר אם לא שהרע לעשות על ידי האומות. עוד כתבו הדיינים יצ"ו שאפי' היה מקבל היורש הפשרה קודם שיפזר כ"ר משה ן' שושן שום דבר והיתה חוזרת בה לומ' אנוס' הייתי ומטעם יראת הערכאו' שלא יכוני וייסרוני על שקר שאמרתי לדיין שהוא מסרני נדרתי נראת שהיתה פטורה מן הדין שהרי בהדיא כתב הרשב"א ז"ל וז"ל שאלת ראובן הפסיד את שמעון בעדים שאם לא יחזיר לו ממון כך ילשין אותו וימסו' אותו לשר ונכנס א' ועשה פשרה וכו': תשובה הדין עם שמעון לפי שאנו' היה שהפסידו וכו' ונאמן לומר בלבי היה שאתן לך אם אני חייב מן הדין וכ"ש אם הפסידו בעדים וידעו באנסו ע"כ והנה במעט השתכלות יראה מי שיש לו עינים לראות שאין תשובת הרשב"א ז"ל דומה לנדון שלפנינו כי לשם הפסיד ראובן את שמעון שילשין אותו וימסור אותו לשר על אי זה דבר שעשה שאולי יסתכן בגופו ובממונו על זה מחמת יראתו שילשין אותו נתרצה לתת לו מה שהיה מבקש ממנו ובנדון שלפנינו לא העליל ולא הפסיד אותה בשום דבר כלל כי מה שהחתים הבית אינו זה מסירה ביד האומות דכיון שהיה לו זכות באותם הנכסים שהיו מותר כתובתה והיא לא היתה רוצה לתת לו דבר מהמותר כמו שכתוב בצוואה והשאר יהיה לבנו היא עשת שלא כהוגן והוא עשה ג"כ שלא כהוגן ללכת לאומות להחתים הבית גם כי הוא אומר שהיה צועק ואינו נענה וקרית חבר' ולא ענך וכו' ואם כן לא היתה בכאן שום מסירה כיון שהיה לו זכות בנכסים ולא היה מעליל עליה שום דבר אלא שתקח כתובתה ותתן לו המותר שהיה בדעתו שהיה יותר ממה שהיתה מראה היא עוד כי מה שכתב הרשב"א ז"ל הוא על מי שהפסיד את חברו כדי שיקח ממנו ממון שלא כדין וכמו שכתב הרשב"א ז"ל ונאמן שמעון לומר בלבי היה שאתן לך אם אני חיי' לך בדין נר' כי לא בדין לקח ראובן משמעון מה שלק' אבל בנדון שלנו לא הי' שואל זה משה בילביש אלא שתקח היא כתובתה ותתן לו המות' כמו שהיה כ' בצוואה כי גם שהית' היא יכולה לתפוס ג"כ למזונותי' עכ"ז הבתים היו ברשות היורש כל זמן שלא היתה גובה כתובתה ואיך היתה יכולה לומר אנוסה הייתי על הפשרה שפשרו הפשרנים אם לא היה לה שום אונס כמו שכתבתי וג"כ שלא עשו לה הפשרנים שלא כדין ששמו הנכסים כפי מה