מבי"ט חלק א קצז

ודמי למי שזנתה אשתו עליו או שהיתה אשתו אסור' עליו באיסורי לאוין או שניה או באיסורי קדוש' או שאסרה עליו והרי אשת איש לכ"ע ואתי גיטיה ושרי לה לכ"ע אף על גב שהיתה אסורה עליו וכן נמי יבמה החולצת ולא מתיבמת משום דאסורה עליו הויא נמי אסורה לכולי עלמי וחליצה דידיה שרי לה לכ"ע וה"נ לא שנא אפילו היא אסורה עליו משום לא יוכל בעלה הא' כו' אם קדשה וגרשה גירושין דידי' שרו ליה לכ"ע אפי' למי שהיא אסורה עליו קודם נאם המבי"ט: שלג עוד יורנו רבינו ראובן שגירש אשתו ע"מ שלא תנש' לפלו' והלכה ונתקדשה לאותו פלו' אם עברה על תנאי נתבטל הגט או לא: תשובה נראה לי פשוט שלא עברה דאינו נקרא נישואין אלא בכניס' לחופה ושתהא ראויה לביאה ובכתיבת כתובה כמו שכתבו המפרשים ז"ל ובהכי הוה ליה קפידא למגרש לא לקידושין בעלמא שלא היה לו שום עסק אחר עמה ומדאמר בגמרא על מי שגירש ע"מ שלא תנשא לפלו' הרי הותרה בזנות משמע דנישואין דוקא וכמו שבזנות לא אסרה ה"נ בקידושין לחודייהו לא אסרה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח שלא התנה אלא על הנישואין גבי מי שגירש אשתו ע"מ שתינשאי לפלו' כתב. שאם נשאת לו הרי זה גט משמע דוקא נשאת אבל נתקדשה אינו גט דלא השלימה עדיין תנאו משמע דנישואין דוקא והכא נמי ל"ש והר' שלמה בן הר' שמעון בר' צמח כתב בתשובה שאם התנה עליה ע"מ שלא תינשאי לאחר אלו קדשה אותו אחר הוו קידושין ולא נתבטל הגט לפי שלא התנה עליו אלא שלא תנשא וזו לא נשאת ע"כ והיינו נ"ד נאם המביט: שאלה שלד ילמדנו רבינו אם תוכל האשה לצוות שיתנו לפלו' או לפלונית כך וכך מחצי נדוניית' הראוי ליורשיה אם תמות בלי זרע שאין לבעלה אלא חצי הנדוני' כפי התקנ': תשובה הרא"ש ז"ל כתב בכלל ט' על תקנ' טוליטולא שלא השליטו את האשה לתת למי שתרצה שאלו היה כח ביד האשה הבעל היה מפציר בה כל ימיו לתת' לו אחרי מותה ומתוך שאין אדם דר עם נחש בכפיפ' היתה שומעת אליו והוכיח מלשון התקנ' שאין האשה יכולה לתת למי שתרצה וכמו שהאריך שם ואני אומר כי מה שכתב הרא"ש ז"ל הוא בענין אותה התקנה כפי מה שתקנוה המתקנים על אותו דור וכפי הלשון הכתוב באותה תקנה אבל תקנות שבאלו המקומות כוונת התקנה היא לעקור קצת ירושת הבעל ולהחזירה ליורשי האשה כשתמות בלא זרע והרי הוא כשאר המורישים שיכולים לתת מה שירצו מנכסיהם דרך מתנה כי תנאי התקנה הוא עם הבעל שנצ"ב הם באחריותו איחזי' ליורשים חציין ולא יוכל להחזיק בהן ליורשן כולם אעפ"י שהוא מוחזק בהם בחייה כי ע"ת זה הכניסה לו האשה אבל האשה לא התנו עמה אבי' או אמה שלא תוכל לתת מן החצי לשום אדם אלא ממילא חוזר החצי אל יורשיה מכח התנאי של בעל בתורת יורשיה עדיף התנאי משאם נתאלמנ' וגבתה כתובתה ומתה שיורשיה יורשים כתובתה ואפ"ה היא יכולה לתת למי שתרצה והכי נמי כשהיא נשואה מאותו החצי יכולה לתת למי שתרצה כי התנאי אינו עמה אלא עם הבעל שחזר החצי ליורשיה כשתמות בלי זרע ובלי שתצוה לתת שום דבר לאחרים אבל אם תצוה הרשות בידה שאפילו היו מתני' עמה אביה ואמה שמתנה זאת שנותנים לה בנדוניי' תחזור להם החצי או ליורשיהם אם לא יהיה לה זרע היה זה כמי שאו' נכסי לך ואחריך לפלו' דאין לשני אלא מה ששייר ראשון שאם נתן במתנת בריא לאחרים מעשיו קיימים אע"פ שהמשיאו עצה יקרא רשע וכ"ש שאין עמה שום תנאי ותוכל לתת למי שתרצה בין מתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה בין במתנת ש"מ ובכלל מ"א סי' ד' כתב הרא"ש על מי שהתנה עם אשתו שתקח היא שליש והאחין ב' שלישים וכשמת צוה לתת לאחרי' מאלו הב' שלישים שהוא קיים ובתשוב' צ"א להר' שלמ' בר שמעון בר צמח ז"ל כ' שהאש' יכולה למחול לבעל' מה שהתנ' להחזי' ליורשי' כפי התקנ' והבי' ראי' לזה: שאלה שלה ראובן שהיה ש"מ ולו שני אחים גדולים שמעון ולוי וצוה ואמר שהיה מניח מנכסיו חמשה סול' שיחלקו אותם בין שני אחיו וכן לכל יורש שיבוא מסוף העולם שיקח חלק ירושתו מהחמשה סולטא' הנז' ובחמשה סול' הנז' יהיו מסולקים סלוק, גמור מנכסיו עוד צוה שיתנו לשמעון ולוי אחיו לכל א' מהם מאה זהובים וזה יהיה להם במתנה גמורה ושלימה מתנת ש"מ מהיום ולאחר מיתה. עוד צוה שיתנו לאחותו רבקה מאה זהובים עוד צוה שאם ירצו ארבע נשיו לגבות כתובתן תקח כל אחת כתובתה ואם לא ירצו שיהיו הכתובות ביד יהודה וביד דינה אשת ראובן הראשונה ושניהם יגבו יחד כל הנכסים וישימו אותם בארגז בשני מפתחות הא' ביד יהודה הנז' והאחר ביד אשתו הראשונה הנז' ויהיה הארגז בתוך ביתו של ראובן ויתפרנסו מהפי' ולא יעשו דבר הא' בלי האחר וכל מה שיעשו שניהם בענין המשא ומתן יהיה עשוי ואחר מיתתן נכסי כתובתן יהיו ליורשיהן וכל השאר מנכסיו יהיה מעכשיו ליורשיו עוד צוה שאם אחת מנשיו תרצה לינשא ולסלק עצמה תקח כתובתה ויהיו כל נכסיו ביד יהודה וביד דינה הנ"ל על הדרך הנז' עד שתסתלקנ' כל נשיו ארבעתן עכ"ל אחר זה תבעו היורשי' שרוצים לסלק את דינה הנז' ממינוייה שהם גדולים ואינם צריכי' אפוטר' שהם יורשים כל נכסי אחיהם שאין לו יורש זולתם והם רוצים לזכות בכל נכסי אחיהם והם יתנו להן מזונותיהם או כתובתן כפי צוואת אחיהם ודינה אינה רוצה להסתלק ממינוייה יורינו רבינו הדין עם מי: תשובה בשלהי פ"ק דגיטין אמרי' וקיימא לן מצוה לקיים דברי המת ובהכי סליק פירקא ומשמע דבסתמא בכל מילי אמרינן הכי דאע"ג דאיכא גווני דלא אמרי' מלד"ה כמו שכתבו התוס' התם עלה דמתני' בדאומר תנו גט זה לאשתי שטר שחרור זה לעבדי וכו' אפ"ה משמע דבכל מילי שאפשר ומוטל עליו לקיים דברי המת מצוה היא כמו שכתב הר"ן ז"ל שלהי פ' מציאת האשה גבי אפוטרופוס שמנהו אביו עד שיהא בן עשרים ומכר הבן דאם קדם הלוקח להוציא מיד האפוטרפוס זכה שאע"פ שאינו רשאי לתתם לו היינו משום מלד"ה וכיון שאי אפשר לו לקיים מה יש לו לעשות וב"ד ג"כ אין להם לכוף הלוקח להחזיר הנכסים ביד האפוטרופוס שכיון שלא צוה לוקח כלום אין עליו מצוה לקיים דברי המת שאין המצוה אלא למי שנצטוה בכך משמע דמי שאפשר לו לקיים מצוה היא והכא בנ"ד אפוטרפוס' אלו כיון שהחזיקו כבר בנכסי' מצו' עליה' לקיים דברי המת והיורשי' נמי מצוה עליה' לקיים דברי אחיהם המת דהא דאמרינן הכא ממכרן ממכר ואם קדם הלוקח להוציא הנכסים זכה היינו בדיעבד אם מכרו ממכרן ממכר ולוקח דמוציא מיד האפוטרפוס דאין עליו מלד"ה אבל יורשים עצמם אינם רשאים להוציא מיד האפוטרופוס משום דעיקר מצוה לקיים דברי המת עלייהו רמיא ואף על גב דב"ד אפוטרופו' לדקנני לא מוקמי ואב יתומים נמי אינו צריך למנות אפוטרופוס אלא על בניו הקטנים אפ"ה אם נראה לו למנות אפוטרופוס על הגדולים גם כן לזמן ידוע מפני שנראה לו שלא היו ראוים עדיין להתעסק בממון או לסבה אחרת שנרא' לו רשאי הוא ומצוה עליהם לקיים דבריו וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב קטן שהגדיל אפילו היה אוכל ושות' אין ב"ד מונעין ממנו ממונו ואין מעמידין לו אפוטרופוס אא"כ צוה אביו או מורישו שלא יתנו לו אלא א"כ היה כשר ומצליח או שלא יתנו לו עד זמן מרובה ע"כ ולשונו זה הביא בח"מ סי' ר"ץ ובסמ"ג וכן בצרו' הכסף משמע דאב או מוריש רשאי למנות אפוטרופוס על היורש גדול ומונעין אותו ב"ד מלהחזיק בממונו עד זמן שצוה המוריש מדכת' קוד' אין ב"ד מונעין ממנו ממונו: והרי הר"ן ז"ל שכתב במה שהבאתי למעלה ומיהו משמע דדוקא קטנים אבל בגדול שיש לו אפוטרופוס כגון שמנהו אביו עד שיהא בן עשרים ולמעלה וכן כתב הריב"ש ז"ל תשובת תס"ח וז"ל וכן במינהו אבי יתומים על הסתם אין דעתו אלא עד שיגדלו אלא א"כ פי' לזמן ידוע שאז אין מוציאין הנכסים מידו ע"כ ובזאת התשובה קודם זה הביא מה שכתב הרא"ה ז"ל דמדאמרינן בפעוטות דאם יש להם אפוטרו' אין ממכרן ממכר במטלטלין משמע דבגדול אפילו יש להם אפוטרופוס כגון שמינה אותו להן אביהן לזמן ידוע אע"פ כן מיד שהוא גדול מקחו מקח וממכרו ממכר כאלו אין לו אפוטרופוס אלא שאין מוציאין הנכסי' מיד האפוטרופוסי' למוסרן ליורש כל אותו זמן שצוה המוריש ויש לו הוכחה לדבריו בפ' מציאת האשה ע"כ משמע דפשיטא להו להני רברבי דאב יכול למנות אפוטרופו' לבניו הגדולים עד זמן שיראה לו מדכתבו בפשיטות כגון שמנהו אביו עד שיהא בן עשרים או לזמן ידוע וראשון ואב לכול' הרשב"א ז"ל כתב בתשובות היוחסות להרמב"ן ז"ל סי' קי"ח עוד שאלת אם יכולים היתומים לשעבד נכסים שהניח להם אביה' כ"ז שהם תחת אפוטרופוס מלשון הצוואה תוכל ללמוד דבר זה שצוה שיהיה הממון ביד אפוטרופוס עד שיהא בן כ"ה שנה אינו כלום אלא אם כן עשו ברשות האפוטרופוס וכו' והשעבו' הוא כחרס הנשבר וכו' ע"כ הרי שכתב בהדיא שגדול שיש לו אפוטרופוס אין היורש יכול לעשות שום דבר שלא ברשות האפוטרופוס ולא תימא דוקא היכא שמנה אבי יתומים הקטנים אפוטרופו' יוכל להתנו' שלא יתבטל ויהי' אפוטרופו' עד אחר שיהיו גדולים כ"ז שירצ' וכדאמ' פ' המפקיד מגו דמוקמי' אפוטרופוס לפלגא לא מוקמי' ליה לאידך פלגא וכו' אבל למנות אפוטרופו' על בנו שהוא גדול כבר אינו רשאי דלא היא שהרי כתבו בגדול שיש לו אפוטרופוס כגון שמינהו אביו עד שיהא בן עשרים או לזמן ידוע ולא כתבו שמינהו כשהיה קטן עד שיהא בן כ' או שיגיע לזמן ידוע דמשמע דבין כך ובין כך הוי אפוטרופוס ואין לו רשות ליורש לעשות דבר בלתי רשותו ועוד דמה לו מנהו כשהוא קטן עד שיהא בן עשרים או שמנהו כשהיה בן ט"ו עד שיהא בן עשרים או כ"ה הרי כשמינה כשהוא קטן על הסתם ממיל' נסתלק כשגדל היתו' וכשהתנ' עד כ' הרי הוא כמו שמנהו כ"ז שהוא קטן כך ולכשיהיה גדול ועוד דטעמא דאיכא בהאי איתא בהאי ואי משום מצוה לקיים דברי המת וכן הוא מצוה על היורש לקיים דברי המוריש כשהיה גדול בשעה שמנה עליו האפוטרופו' כמו אם היה קטן וגדל ובס' המקח לרבי' האי ז"ל כתב מכל הני אנפי איתחזי לן בן י"ג שנים ויום אחד עד כ' שנה למכור בקרקע צריך שיהא בן דעת ולפי דעתנו אנו רואים שצריך ב"ד למנות אפוטרופוס עד כ' שנה או עד שראו בו שהוא בר סמכא ע"כ וא"כ כ"ש האב שיכול למנות אפוטרופוס על בנו גדול לאי זה סבה שיראה לו ומה שנמצא במשרים נתיב כ"ו שכתב כתבו הפוסקים דאם מנה האב אפוטרופו' לגדולי' שיכולים לומר אין אנו צריכים אפוטרופוס ומוציאי' מתחת ידו וכו' לא נמצא זה כתוב בשום פוסק המצוי אצלנו והרי הרמב"ם וסמ"ג וח"מ וצ"ה שמשמע מדבריהם הפך זה כמו שהבאתי למעל' והרשב"א והרא"ה והר"ן והריב"ש ז"ל שכתבו בפי' שיכול האב למנות אפוטרופוס על הגדול וכמו שהבאתי למעלה ג"כ אך נראה