מבי"ט חלק א קמא

מטעם אחר שלא טענה היא שאם היו יודעים שהיה גוף הקרקע שלו אולי שלא היו מוכרין שאין אדם מוכר גוף קרקע אלא לצורך גדול ומפני שחשבו שהיה חזקה מכרוהו שאם לא כן אפילו שהיו צריכים מעות מזונות היו ממשכני' אותו או היו מבקשים מעות ממקום אחר והיו מניחים קרקע ליתומה שהוא נחלת אביה ולא מכרו אלא מפני שחשבו שהיתה חזקה בעלמא וכיון דבעל הקרקע מקפיד בכה"ג ב"ד ואפוטרופוס נמי היו מקפידים ולא היו מוכרים ומפני שחשבו שהיתה חזקה לבד הוא שמכרו ויהיה כמקח טעות אפילו שלא היה טעות בשווי דמי המכיר' ודמי להא דאמרי' בבתרא פר' המוכר ארעא ודקליי וכו' ואי לית ליה דקלי זבין לי תרי דקלי וכשאמר לו קרקע בדקלים אם לא היו בו שני דקלים הוי מקח טעות אפילו שיתן לו ב' דקלים במקום אחר כמו שכתב הרמב"ם פכ"ד מה' מכירה וה"ה נמי איפכא שטעה מוכר ואמר קרקע פלוני שאין בו דקלים אני מוכר לך ונמצא שהיו בו דקלים יהיה מקח טעות אפילו יחזור ויקנה ממנו הדקלים וכן בנ"ד מכרו חזקה בלא גוף קרקע ונמצא שהיה גם כן במכירה גוף קרקע יהיה כאן מקח טעות כמו אם מכר לו גוף קרקע ונמצא שלא היתה אלא חזקת קרקע שיכול לומר הקונה לא הוצאתי מעותי על חזקת קרקע בעלמא אלא על גוף קרקע וכל שהוא מקח טעות לגבי קונה אם טעה בו מוכר יהיה גם כן מקח טעות וכל זה הוא אם יתברר שהיה גוף הקרקע שלו כי מה שאמר הגוי אינו ראיה כמו שבא בטענות: וכן יש טעם אחר שלא בא בטענות שיתבטלו בו מכר זה אם הוא בפחות משוויה בין שיהיה חזקה או גוף קרקע מצד מכירת אפוטרופוס וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ג מה' מכירה דאפוטרופוס הוי כשליח דאם טעה כל שהוא אפילו בקרקעות חוזר ואפילו שכתוב בשטר המכר שהיתה המכירה מפי ב"ד היינו שב"ד נתנו רשות לאפוטרופוס למכור ולא שב"ד עצמם מכרו ואפילו היה אמת שב"ד עצמם מכרו אם טעו בשתות אפילו בקרקעות בטל המקח כמו שכתב הרמב"ם ז"ל והיינו במה שאין צריך הכרזה דומי' דמטלטלים דמייתי בהדייהו ומכירה למזונות כנ"ד לא צריך הכרזה ואפילו הכריזו אם טעו חוזר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות מלוה דאלו הצריך הכרזה אפי' מאתים במנה אינו חוזר כמו שכתב שם. ולענין מה שהוציא בבנין הבתים נראה דהוי כיורד ברשות וידו על העליונה דאפילו קונה שדה ונמצא גזולה גובה מבעל השדה ההוצא' והקרן עם שאר השבח מן הגזלן כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ט מהלכות גזלה וכ"ש זה שהמוכר עצמו לא ידע שהיה גוף הקרקע שלו ואפילו יהיה נכסי רטושין יכולה הבת לערער על המכירה ואפילו האלמנה והאפטרופוס והב"ד שמכרו יכולים לערער ולפרוע כיורד ברשות אם יתברר שהיתה גוף הקרקע שלו בין שיש מקח טעות כפי מה שכתבו למעלה כמו שהו' בכל מקח טעות שהמוכר עצמו יכול לחזור בו או אם יש במכר אונאה כמו שכתבתי ולא שייך הכא טעמא דאחריות דעלמא לא קבליתו וכו' אחריות דידכו מי לא קבליתו עלייכו כמו שכתב המורה. דהאי טעמא לא אתמר אלא אם היו באים המוכרים לטרוף כל הדמים מצד חוב וכיוצא בו אבל הכא דטענתייהו משום מקח טעות וחוזרים לו מעותיו וההוצאה והשבח לא שייך כלל האי טעמא לא לאלמנה אפילו נשבעה בשטר דהויא שבועה בטעות ולא לב"ד דב"ד נזקקין להוריד קרוב לנכסי רטושין כאריס שלא כדברי המורה שכתב דאין ב"ד נזקקין לנכסי גדול דבכה"ג נזקקין כדאמר וב"ד שטעו במכר הם עצמם חוזרים ולא לאפוטרופוס דמוכר עצמו חוזר בכה"ג כדאמר וגם אין הקונה יכול לומר לבת לא בעינא לאשתעויי דינא בהדך עד שתביא ראיה שמת מורישך כמו שכתב המורה דהא דכתב הרמב"ם ז"ל ריש פ"ז הוא להוריד' לנחלה אבל לאריסות יכולים להורידם כמו שכתב בסוף הפרק ומורידין הקרוב לשדות ולכרמים באריס וכו' וה"נ יורדים לבתים לחזק בדקם ולגבות שכירותם וכ"ש בנ"ד שלא הורידום ב"ד מקודם אלא הם היו שוכנים בבתים מזמן שהלך האיש דפשיטא דהשתא יכולים לחזור ולשכון בהם כבתחלה אין כאן שום טעות בדין שמכרו נכסי רטושין בטענת הבת והודאת הב"ד שהרי יכולים היו למכו' למזונו' כמו שכתבתי למעלה וכמו שכתב המורה גם כן וגם ענין מקח טעות שכתבתי היינו לכשיתברר בירור גמור בפני ב"ד שהיה גוף הקרקע שלו מה שלא נתברר עד עתה בטענות וגם אם היה טעות במקח שתות שכתבנו לא נתברר גם כן בטענות ולכן המקח יהיה קיים אם לא יתברר ענין אלא שראיתי בטענות הלוקח שהוא תובע הוצאתו ונראה שבע"כ עונה אמן כפי מה שנראה בטענות ולית דיין ישר שלא יחייב אותה לפרוע כדין יורד ברשות האלמנה והאפטרופוס וב"ד והם כג' רשויות שבת ר"ה לב"ד ג' ורה"י לאפוטרופס וכרמלית לאלמנה ואין כאן מקום פטור אלא חייב כיורד ברשות נאם המבי"ט: שאלה ר"מ ראובן כתב שטר שידוכין וכתוב בו הדירה בארץ ישראל וקבל עליו הארוס הנ"ל נזירות שמשון בר מנוח בכל תנאיו אם יוצי' את אשתו מפה לעולם ואם ידור בשום מדינה כי אם פה בצפת תוב"ב מלבד שיהיה עובר על שבועתו יהיה נזיר כנז' וקנינ' מהארוס וכו' ונשבע וכו' ועתה מערער ראובן ואומר כי מעולם לא הוציא דבר נזירו' מפיו אלא שהראו שטר עם כל התנאי' ובכלל' תנאי הנזירו' הנז' וקראו בינו לבין עצמו ולא דקד' בו ואח"כ אמרו לו מוד' אתה בכל מה שכתו' פה ואמר להם מודה אני בכל ולא דבר עוד ולקחו ממנו קנין ושבועה לקיים מה שכתוב בו וחתמו העדים בו וא' מן העדים מודה שלא שמע מפיו דבר הנזירות אלא שאמר מודה אני כל מה שכתוב ונטל קנין ושבועה לכן יורינו רבינו אם יחול עליו הנזירות או לא יחול כיון שלא הוציא בפי' ענין הנזירות בשפתיו ואם הוא נאמן נגד מה שכתוב בשטר אם העדים לא יאמרו שקבל בפי' אלא שהודה או נגד העדים עצמם אם יאמרו בפי' שקבל הנזירות: תשובה נראה לי דאין הנזירות חל על ראובן אם לא הוציא בשפתיו אלא לשון הודאה על כל הכתוב בשטר ומשום דבנדרים ונזירות ושבועות בעינן שיוציא בשפתיו ויגמור בלבו ענין הנדר או נזירות או שבועות ובענין לשון הודאה אין בו שום הודאה לנזירות ולא דמי לידות נדרים ונזירות דילפינן להו דהוו כמותן ותנן ריש נזיר האומר אהא הרי זה נזיר וכדאוקמי בגמרא כגון שהיה נזיר עובר לפניו דהתם לשון אהא הוא יד שהוא מתפי' ומדמה את גופו לנזיר העובר לפניו כי לשון אהא הוא הוראה על עצמותו שיהיה כך שהוא לשון התפסה וכדמשמע בגמרא דקאמר רבי מאיר סבר מיתפס איניש וכו' ורבנן סברי לא משמע דברישא מודו רבנן דהוי מדין התפסה דיד נמי התפסה הויא אבל לשון הודאה אינו מראה שום דבר על גופו שיהיה כך ואינו לשון התפסה אלא שהוא מודה על דבר העבר שהוא כן ואין לשון נזירות ולא ידור ואם הוא מודה שהיה נזיר ולא היה נזיר אין זה קבלת נזירות וכן אם מודה שקבל נזירות והוא ידוע שלא קבלו אין זה נזירות דבעי' ביטוי שפתים וגמר בלב והכא ליכא אלא ביטוי דיבו' המורה עניינו על שעושה עצמו נזיר ולא גמר לב ואפילו שאמר אני מודה לשון אני חוזר על לשון ההודאה מה שאינו כן לשון ואני שאומר אחר מי שנדר בנזיר דהוי לשון המורה נזירות על עצמו ובאהא יש לשון יד שמורה על שרוצה להיות נזיר כשנזיר עובר לפניו וגמר גם כן בלבו להיות נזיר ובהן ואמן דאמרינן דהוי קבלה היינו כשחברו מדירו דמה שמוציא חברו בפה הוי כאלו הוא מוציאו: עוד היה נראה לי כי אפילו אמר ראובן לשמעון תהיה נזיר או אתה נזיר ואמר הן אינו נזיר דלא הוציא בשפתיו שום ענין נזירות עליו אע"פ שגמר בלבו ענין הנזירות ומה שאמר הן או אמן על תהיה נזיר הוא שיהיה נזיר לכשירצה וכשאמר אתה נזיר ואמר הן או אמן משמע שהוא מודה שהוא נזיר ואינו כן אבל כשאומר משביע אני עליך ואומר הן או אמן הוא קבלת שבועה ובאהא הוי ל' יד נזירות כדאמר ולא דמי למי שאומר ואני אחר מי שנדר בנזיר שהתפיס עצמו בנזירות הא' משום דהתם כיון דאמר אני אחר מי שנדר הוי כמו שאומר ואני נזיר ולשון ואני מורה גם כן על עצמות שיהיה כמו האחר אבל מי שאומר הן על מי שאמר לו תהיה נזיר אין לשון הן אלא קבלת דברים ולא שום לשון שיורה לשון נזירות על עצמו והוא לשון קבלת דברים שרוצה לקבל דבריו לכשיאמר כך אפילו הרי אני נזיר וכל זמן שלא אמר אינו כלום אם לא כשאמר הריני נזיר ואת' ואמר אמן דהוי נזיר כדמשמע ממתניתין דהריני נזיר ואת וכו' פ' מי שאמר וכן אם אמר הן כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב דנדרים או דבר שעונין בענין אמן והיינו משום דהוא הוציא בשפתיו וחבירו ענה בשפתיו וקבל אבל מי שאמרו לו תהיה נזיר או אתה נזיר ואמר הן נראה דלא הוי נזיר כיון שהוא אינו מקבל עליו דהא דאמרי' פרק שבוע' תנין דאח' הנשבע או עונה אמן אחר חברו שהשביעו היינו בשבועות דיליף התם מדכתב ואמרה האשה אמן אמן שהוא משביעו ואומר אמן אבל בנדרים ונזירות לא סגי אמן אלא היכא דהו' נמי נודר או נזיר דמה שהוא מקבל עליו ומוציא מפיו וזה עונה אמן הוי כאלו הוא הוציא מפיו כדאמר ומה שהוא מדיר אותו באומרו אתה נזיר אעפ"י שיענה אמן אינו נזיר דבשלמ' גבי שבועות הוא אומר משביע אני עליך וכו' ואו' הן או אמן הוי כמוציא שבועה מפיו אבל אם אומר תהיה נזיר או פירות אלו יהיו אסורים עליך ואמר הן או אמן לא נאסר דמשמע שהוא מקבל דבריו שיקבל נזירות או יהיו פירות אסורין לכשיקבל עליו אבל כשאו' ואתה על מה שאמר הוא קודם הריני נזיר וענה אמן או הן הוי קבלת דברים מיד כמו שהוא קבל הנזירות מיד וכך גבי איסור פירות כיון דפיו ולבו של אחרים שוים מהניא לגביה ומה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' נדרים הרי פירות פלו' אסורין עליך או הרי אתה אסור בהניית פלו' אינו כלום וכו' אלא א"כ ענה אמן וכו' יש לחלק מפני שאומר הרי ולשון הרי משמע לשון קבלה מעכשיו ולהבא כדמשמע בגיטין גבי גט שאמר הרי הוא כחרש וכו' וכן מפני שאו' פירות אלו אסורים עליך או הרי אתה אסור וכו' ואומר אמן אבל כשאו' תהיה נזיר או פירות אלו יהיו אסורי' עליך אפילו אמר אמן לא נאסר דאינו לשון קבלה מיד אלא א"כ או' אתה מקבל נזירות ואמר הן או פירות אלו אסורים עליך ואמר הן ומה שכתב תחלת פ"ב אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חברו ואמר אמן וכו' מיירי כה"ג כקבלת הנדר מיד או כשאמר הרי כדאמר ובנ"ד שכתוב בשטר סיפור והגדת העדים שקבל נזירות שמשון בכל תנאיו ואמר שהראו לו השטר ואמר אני מודה בכל מה שכתוב בו פשיטא דאין בהודאה זו שום קבלת נזירות כי גם העדים לא הזכירו ואינו כלום דאין כאן הוצאת בשפתים לא מפיו ולא מפי אחר אלא סיפור דברי העדים שקבל והוא הודה שקבל ואינו כן דאפי' אמר אדם לחבירו אי אתה מודה שקבלת נזירות ואומר הן אני מודה אם הוא אמת שלא קבלו אין הודאתו עושה אותו נזיר עוד אני אומר אפילו היה כתוב בכתב ידו אני פלו' מודה שקבלתי נזירות שמשון וכו' אינו כלום כיון שלא בטא בשפתים אעפ"י שגמר בלבו דתרוייהו בעינן ובבציר מתרוייהו לא נאסר ולא נאמר דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא וכמו שכתוב בת"ה סימן שכ"ז: