מעשה רקח על הלכות נדרים ט:כ

נדר משובתי שבת וכו'. דברי רבינו מגומגמים חדא דלמה השמיט חלוקא דנודר מאוכלי שום שאסור בישראל ואסור בכותים ותו במ"ש שלא נתכוון זה אלא למי שמצוה עליו לעלות לירושלים דמשמע שהכותים אינן מצווין לעלות לירושלים ומ"ש עליית ירושלים משביתת שבת ותו דהוי הפך פשט הגמרא דאמר אביי מצווה ועושה קתני בתרתי בבי קמייתא (דהיינו שובתי שבת ואוכלי שום) ישראל וכותים מצוין ועושין וכו' בעולי ירושלים ישראל מצווין ועושין כותים מצווין ואינן עושין ע"כ נמצא דטעם עולי ירושלים משום דכותים מצווין ואינן עושין ואיך כתב רבינו הצווי לבד וכן הקשה הרב ב"י ז"ל סי' רי"ז ע"ע ומאי דאפשר במה שנדייק לשון רבינו דהו"ל למימר למי שמצווה לבד א"נ למי שמצווה לעלות לירושלים וכבר ידוע דאלו הכותים הן גרי אריות והיו עובדין להר גריזים ובמקום שהיה להם לעלות לירושלים היו עולים להר גריזים וכמ"ש מדברי התוס' שם לכך דייק רבינו לכתוב למי שמצווה עליו וכו' כלומר שקיבל עליו מצוה זו כתיקונה לאפוקי הכותים דאף שהם מצווין מ"מ לא קבלוה עליהם כתיקונה שהרי הם עולין להר גריזים במקום ירושלים משא"כ בשביתת שבת שהם מצווין ומקיימים כישראל ומינה אנו למדים להגוים ששובתים בשבת דאף שהם עושים מ"מ אינן מצווין ולכך מותר בהם כמ"ש בגמ' ובדין אוכל שום שהשמיט רבינו ראיתי בפי' המשנה שכתב יתבאר לך בזאת המסכתא שהיה מנהגם לאכול שום בערב שבת עכ"פ וכו' ע"כ. ולכאורה הוא תמוה איך תלה הדבר במנהג הלא זו אחד מעשר תקנות שתיקן עזרא כדאיתא בפ' מרובה (בבא קמא דף פ"ב) ואולי י"ל דרבינו ס"ל דאין זו תקנה גמורה כשאר תקנות אלא מנהג הוא שנהגו באותם המקומות ובא עזרא והחזיק במנהג זה וכללוהו בשאר התקנות תדע ששאר התקנות הזכירם רבינו פי"ב וי"ג דהלכות תפלה ופ"ל דהל' שבת ופכ"א דהל' אישות ופ"ב דהל' מקוואות ותקנה זו לא הזכירה בשום מקום גם דין המשנה דס"פ קונם יין דתנן קונם שום שאיני טועם עד שתהא שבת אינו אסור אלא עד לילי שבת שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול שום לא הזכירו רבינו בשום מקום מאלו הדינים ונראה דה"ט כמ"ש שם וז"ל והיה מנהגם לאכול השום בלילי שבתות בתחילת הלילה לפי שהיה מסייע להם על התשמיש לפי מאכלם וארצם ע"כ הרי שתלה הדבר במנהג ואף זה אינו אלא באותם הארצות לפי מאכלם ואפשר ג"כ שעזרה לא תיקן אלא באותם הארצות דוקא ומפני זה השמיט דין זה גם כאן מכ"ש שכבר נלמד מנודר משובתי שבת ע"פ טעם הדין: