מעשה רקח על הלכות נדרים ז:טו

נתן לאחד מתנה וכו'. פסק כרבא וכלישנא בתרא לחומרא וידוע דהרשב"א ז"ל הקשה על רבינו במה שכתב כגון שהיתה סעודה גדולה וכו' דא"כ יש לנו לדעת איזו תקרא סעודה גדולה ותבעי אומדנא וכו' ע"כ ועוד הקשה ז"ל במ"ש רבינו וחזר ואמר לו וכו' דמשמע אפילו לאחר שעה ואין זה במשמעות המשנה ומרן ז"ל כתב לזו דע"כ לא אסר רבינו אלא באמר לו כן סמוך לנתינת המתנה סתם אבל אם שהה קצת שרי וכו' ע"כ וגם זה הוא קצת דוחק דאם הוא תוך כדי דיבור הרי מילתא דפשיטא היא ואם הוא אחר כ"ד מעתה אין לנו שום גבול בין שהיא מועטת לכשהיא מרובה גם מ"ש דהו"ל לכתוב ואח"כ אינו דבפי' המשנה כתב ואח"כ עיי"ש ולענ"ד נראה דאלו שני קושיות של הרשב"א ז"ל חדא מתרצת חברתה דכיון שראה רבינו לישנא בתרא דרבא חשש להחמיר מכח דסעודתו מוכחת עליו מעתה בהכרח בעינן סעודה דמוכחא אנפשה לכך כתב דבעינן שתהיה סעודה גדולה וכיון שהיא סעודה גדולה דמוכחא אנפשה מעתה אפילו אמר לו כן אפילו לאחר שעה מהני לאסור דאין זה אלא גילוי דעת בעלמא דהדבר מבואר מעיקרו וכמ"ש בהרשד"ם יו"ד סי' ק"ה דבנדרים ושבועות גילוי דעת בעלמא סגי אפי' בין אדם לחבירו עיין עליו וע"ע להמבי"ט ח"א סי' צ"ז.

ובס' כת"י קדמון אחר שהביא דברי הרשב"א הנ"ל (שכבר נדפסו בשיטתו לנדרים) כתב וז"ל הריטב"א ז"ל נתן טעם לדברי רבינו וז"ל משום דהוכיח סופו על תחילתו שלא גמר ליתן מתחילה ואומדנא דמוכח הוא מחמת סעודה וכאילו פירש דמי והיינו דאמרינן בגמ' ואם הוכיח סופו על תחילתו אסור ודוקא באומר לו כן דרך תנאי וקפידא אבל בבא ואומר לו דרך פיוס הא ודאי אין כאן הוכחה לאיסורא ואדרבה הוכיח סופו על תחילתו שגמר בלב שלם ואפילו היה בטוח בתחילה שיקבל פיוסו ובזה אין לתמוה על דבריו ז"ל כמו שתמה עליו רבינו נר"ו ואע"ג דמאי דקתני מתני' ואינן לפניך וכו' בשעת מתנה משמע אנן הכי קאמרינן דמתני' לאו דוקא אלא מעשה שהיה כך היה אבל כשאמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה דעתם לכלול בזה אפילו באומר ויבא אבא ושיאמר כן לאחר מתנה כנ"ל ע"כ וכיון דאסיקנא דהוי תנאי גמור ומהני אם לא מטעם שסעודתו מוכחת שמענו שהאומר לחבירו שדי נתונה לך ואתה תעשה לי או לפלוני כך וכך כיון שיש לו הנאה או לאחרים מכח תנאו תנאי גמור הוי והא דאמרינן בפ"ב דיום טוב דההוא דאמר להו ד' מאה זוזי לפלניא ולנסיב ברתי וכו' דמשמע שאין לשון ויעשה כך לשון תנאי הא תירצה הריטב"א ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל דשאני התם שאין ההנאה אלא למקבל המתנה וכאילו נותן לו שתי מתנות עד דלימא איפכא לנסוב ברתי וכו' והבו ליה דמשמע הבו ליה בנדוניא ע"כ מנימוקי יוסף לנדרים עכ"ל. והרואה יראה שהלשון מגומגם שמתחילה נראה שבא להליץ על רבינו ושוב כתב ודוקא באומר כן דרך תנאי וקפידא אבל באומר לו דרך פיוס הא ודאי אין כאן הוכחה לאיסורא וכו' ע"כ. ורבינו כתב וחזר וא"ל רצונך שיבא פלוני ופלוני הלשון זה מורה דבדרך פיוס הוא דקאמר ליה וכ"כ בפי' המשנה עיי"ש ואפ"ה אסור ומלבד זה הלשון מצד עצמו הוא מגומגם דנראה סותר למ"ש תחילה: