מעשה רקח על הלכות נדרים ב:ד

מי שהתנה וכו' ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אע"פ שקיבל התנאי בלבו וקיימו ה"ז הנדר בטל ואע"פ וכו'. דברי רבינו מגומגמין וצריכים ביאור דמאי אע"פ אדרבה מזה הטעם הוא שהנדר בטל מפני שקבל התנאי בלבו עד שמכח זה יש מי שרצה לפרש שתיבת וקיימו שכתב רבינו קאי להנדר כלומר דאע"פ שקיבל התנאי וגם קיים הנדר שזה מורה שהוא חפץ בנדר שהרי קיימו עכ"ז הנדר בטל אך לא יתיישב פי' זה מכמה טעמים כמבואר והנה מרן ז"ל כתב דלשון אע"פ שכתב רבינו כן שיעורו אע"פ שלא הוציא התנאי בפיו כיון שקיבלו בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ולפ"ז אם בשעה שזכר התנאי ולא קבלו בלבו וקיימו הנדר קיים עכ"ל. וגם פירושו מגומגם וצריך פירוש לפירושו דמאי קאמר אע"פ שלא הוציא התנאי בפיו דמה צורך להוציאו בפיו כיון שכבר הקדימו בפה מלא הרי ודאי עתה א"צ אלא זכירה בלבו לבד ועוד דמה ר"ל ולפ"ז וכו' ולא קבלו בלבו וקיימו דאם לא קבלו בלבו איך קיימו הרי הוו דברים דסתרי אהדדי ולזה י"ל דהך וקיימו הוא נמשך אחר ולא קבלו (בלבד) [בלבו] וכאילו אמר שלא קבלו בלבו וגם לא קיימו עכ"ז אכתי קשה תרתי חדא דמה יועיל שלא קבל התנאי ולא רצה בקיומו עתה לשיהיה הנדר קיים כיון שבשעה שהוציא הנדר מפיו נתבטל לגמרי מכח התנאי הראשון ואיך יחזור להתקיים במחשבה בעלמא הרי דברים שבלב אינם דברים ועוד דפשטן של דברי רבינו נראין דבכל גווני כשלא נזכר מהתנאי בעת שנדר הרי הנדר בטל תדע שכתב ויש מי שמורה להחמיר וכו' דמשמע דדעתו ז"ל להקל בכל גווני עד שמצאתי להרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש בח"א סי' כ"ו שנשאל על מי שהקדים התנאי ושוב נדר ושכח התנאי ואחר שעה נזכר התנאי ואמר הריני מבטל התנאי כדי שיחול הנדר והביא דברי רבינו אלה וכתב עליהם וז"ל הרי אתה רואה כי הדבר תלוי בזכירת התנאי בשעת הנדר הילכך בנ"ד שלא זכר התנאי בשעת הנדר אין כאן נדר ובשעה שביטל התנאי לא הוציא בשפתיו כלום אין כאן נדר דבעינן פיו ולבו שוין בשעת הנדר והכא בשעת הנדר איכא פיו ולא לבו ובשעת ביטול התנאי איכא לבו ולא פיו ועל דעת הרמב"ם ז"ל אנו סומכין הלכה למעשה אע"פ שהוא שהיקל וכו' עכ"ל הרי שאע"פ שהוציא בפה החזרה מהתנאי הראשון אינו מועיל קיום הנדר ומרן ז"ל כתב דאפילו אם חשב בלבו לקיים הנדר וביטל התנאי מועיל דהוי חומרא טפי ואנו רואים שרבינו אקולא קא מהדר כאמור.

ודע דבס' כת"י קדמון מצאתי כתוב וז"ל ויש מי שמורה להחמיר וכתב עליו הראב"ד ז"ל בהשגות יפה הורה זה וכו' אין דבריו נכונים בעיני כלל דמה לנו אם שהה יותר מכדי דיבור ולא קיים אחר זכירת תנאו מאחר שנתבטל הנדר לדעת אביי בשעה שנדר מאחר שלא זכר התנאי ואיך נאמר שיחזור הנדר להיות נדר אחר שנתבטל ואע"פ שגם מ"ש הרמב"ם ז"ל בשם אחרים אינו מיושב מ"מ יותר הוא נכון ממ"ש הראב"ד ז"ל כי דוקא כשזכר התנאי אחר שנדר תוך כדי דיבור אז הנדר בטל מאחר שקיימו תוך כ"ד דה"ל כאילו אמר בשעת הנדר ע"ד הראשון אני עושה אבל אם זכרו אחר כ"ד קיום שקיים התנאי אינו מועיל ומ"מ גם בזה יש להשיב הקושיא שהקשיתי להראב"ד ז"ל ועוד כתב הרב ז"ל דעת רבא דאמר דאביי ורבא לא פליגי בעיקר הדין אלא באוקמתא דמתני' כנראה לרבא דוחק לאוקומי מתני' בשבשתא ע"כ משיטה לנדרים לא נודע שם מחברה עכ"ל בכ"י ומכלל הדברים נתבאר לנו שדעת זה הרב כדעת הרדב"ז ז"ל בביאור דעת רבינו והוא הנראה נכון אחרי נשיקת עפרות זהב ממרן הקדוש ז"ל ולזה נוטה גם דברי הפרי חדש בסוף לשונו עיין עליו וע"ע להרב לח"מ ז"ל: