מעשה רקח על הלכות נדרים ב:יז

המפקיר את שדהו וכו'. כתב מרן ז"ל דה"ק רבינו תוך ג' ימים אם לא זכה בה אדם יכול לחזור בו והוי כאילו לא הפקירה וחייבת במעשרות אבל אחר ג"י וכו' ע"כ כוונתו מפני דתוך ג' ימים חזרה הוא דיכול לחזור בו אבל אם בא לזכות בה הוא עצמו לא נקרא לגבי דידיה זוכה מן ההפקר כדי להפטר מן המעשר ודין זה תקנת חכמים הוא מפני הרמאים שהיו מפקירין שדותיהן כדי להפטר מן המעשר ולכך גזרו עליהם דכל שלשה לא יהיה לו דין הפקר לגבי דידיה כדי שלא תועיל לו רמאותו כמבואר בנדרים דף מ"ד. אך קשה דבספ"ו דמתנות עניים פסק רבינו דהמפקיר כרמו והשכים בבקר וזכה בו עצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות וכו' אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים ה"ז פטור מן הכל ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות כמו שיתבאר ע"כ ומדכתב והשכים בבקר משמע דתוך ג' ימים להפקירו קאמר ואפ"ה פטור מן המעשרות והוי הפך מ"ש כאן וע"כ צ"ל דהתם עיקר הדין קאמר דמה"ת אחר שהפקירו הרי נפטר מהמעשרות ולעולם דמדרבנן חייב משום תקנת הרמאים והרב לח"מ ז"ל נדחק בזה עיין עליו: