מעשה רקח על הלכות נדרים ב:יג

וכן האומר לאשתו וכו'. כבר ידוע מה שהקשה מרן ז"ל על דברי רבינו מהסוגיא דריש פרק אלו מותרים דמשמע מינה דדוקא באומר לאשתו וכו' הוא דבעי שאלה אבל ברישא לא בעי וכן הקשה הרשב"א ז"ל בשיטתו למסכת נדרים שם גם הרמב"ן ז"ל בכ"י כתב וז"ל הא מילתא לאו דסמכא היא כלל דהא אתמוהי נמי מתמהינן עלה בשמעתין ומי איכא לאסוקי אדעתא הכי הא מדקתני סיפא האומר לאשתו וכו' מכלל דרישא לא בעי שאלה ולא אפשר לדחויי מימרא דגמרא בלא כלום וכו' עכ"ל. והרב לח"מ והרב ב"ח ז"ל יו"ד סי' (י"ח) [ר"ה] נדחקו בביאור הסוגיא כדי להעמיד דברי רבינו עיין עליהם. ולי אני הצעיר תורה היא דנתקשה בעיני הרבה איך נאמר דרבינו ס"ל דבכל נודר גם בדבר האסור יהיה צריך שאלה בעם הארץ הפך שיטת הסוגייאות ושיטת הפוסקים ז"ל לכך נראה לענ"ד שא"צ לשום דוחק לא בביאור הסוגיא ולא בדברי רבינו דהכל ישר הולך דאין כאן קושיא כלל ושיטת רבינו כשאר הפוסקים ז"ל.

ותחילה יש להקדים דקדוק קל בדברי רבינו ז"ל שכתב ואם היה ע"ה צריך שאלה לחכם ומראין בעיניו שאשתו אסורה ושאלו הפירות אסורין וכו' דלמה הוצרך לביאור זה היה לו לכתוב ואם היה ע"ה צריך שאלה ותו לא ומכיון שהוא צריך שאלה ממילא ידעינן שאשתו ואותם הפירות אסורים וכו' עד שיתירו לו ואם נאמר דריהטא דלישניה נקט ואתי שכתב בדין הקודם ואם היה ע"ה מראין בעיניו שזה נדר ושהוא אסור וכו' אכתי לימא סתמא כי התם ומראין בעיניו שזה נדר ושהוא אסור ולמאי אצטריך לפרש שאשתו אסורה ושאותן הפירות אסורין הלא דבר הוא.

תו איכא למידק בדברי רבינו למה בפ' ראשון דהלכות אלו שהזכיר דין המשנה חולין שאוכל לך וכו' ה"ז מותר וכן דיני הקרבן לא אוכל לך וכו' והיכל לא אוכל לך וכו' נדרי כשרים וכו' ולא הזכיר בשום אחד מהם שצריך שאלה ואדרבה בדין הנודר בתורה הל' כ"ז ביאר שם דאין צריך שאלה אלא א"כ היה ע"ה דמשמע להדיא דהנך דלעיל א"צ שאלה כלל גם שם הל' ל' הביא דין המשנה דהאומר לאשתו הרי את עלי כאמא וכו' ה"ז כאומר על הפירות הרי אלו כבשר חזיר כשם שהוא מותר לאוכלן כמ"ש כך מותר באשתו וכו' ע"כ וגם לשון זה יש לי בו דקדוק עצמי דלמה להו להשוות דין האומר לאשתו לאומר על הפירות הרי אלו כבשר חזיר ומי לא ידע בכל אלה בין בשר חזיר בין הנך דמנה שם איסורן שוה דהו"ל דבר האסור ועוד דלמה לא די לו להעתיק דברי המשנה. אשר מכל זה מוכח דכוונתו להשוות אלו השני חלוקות דוקא שדינן שוה לענין זה ולהורות לנו שבאלו השנים וכיוצא בהם לבד הוא שנאמר דין זה.

ונראה דהוקשה לו לרבינו דלמה נחלק ר"מ עם חכמים בהך מתניתין דנדר בחרם וכו' קונם אשתי וכו' ולא נחלק בהא דהאומר לאשתו הרי את עלי כאימא וכו' ועוד הוקשה לו על רבי' הקדוש זלה"ה שסידר המשניות דלמה הפסיק בין הך דהרי את עלי כאימא להך דקונם אשתי וכו' בכמה משניות שאין ענינם שוה כמבואר והיה לו לסמוך הך דהרי את עלי כאימא להא דקונם אשתי נהנית לי ששניהם שקולים לאסור אשתו עליו אלא ודאי דנתכוון רבינו הקדוש לסדר משנת הרי את עלי כאימא דבעיא התרה כדי להשמיענו דרישא דחולין שאוכל לך לא בעי התרה וכמבואר בסוגיא והיינו טעמא משום דחשו חז"ל לשלא יטעו ע"ה ויבאו להקל בנדרים ולכך בדבר שיש לחוש בו לקולת נדרים גזרו אף שאינו אלא בדבר האסור וידוע שדרך בני אדם (הפרוצין) להקפיד על נשותיהן בכל פעם ומכח זה חשו חז"ל לאוסרה עליו כדי שלא ירגיל עצמו בכך וכן נמי באומר פירות אלו עלי כדבר האסור דכיון שהם לפניו ונודר שלא לאוכלם אם אנו מתירין לו לאוכלם להדיא בלא שום התרה יבא להקל בדבר ודומה לאיסור הנאת אשתו דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו מה שאין כן בשאר נדרים שאינו מתפיס במה שהוא לפניו ממש כגון חולין שאוכל לך וכיוצא שאין ענין הנדר דבר מסוים וידוע לא חשו חז"ל כלל כיון שהנדר בדבר האסור ואין ענין לאוסרו כלל ולכך דקדק רבינו לכתוב כאן ומראין בעיניו דאשתו אסורה ואותן הפירות אסורין כלומר שבאלו דוקא קאמר מפני שהם לפניו ובהם נדר וזה נ"ל לרבינו מדיוקא דמתני' דקתני ואלו מותרין חולין שאוכל לך כבשר חזיר וכו' דמשמע דבזה האופן דוקא הוא דמותרין להדיא בלא שום שאלה ומדלא קתני נמי דאפילו במתפיס בפירות שלפניו מותר משמע דפירות שלפניו הו"ל כהרי את עלי כאימא דקתני בתר הכי דצריך שאלה וזה מדוייק הרבה בסידור המשניות.

וגם אחר זאת המשנה סידר רבינו הקדוש ההיא דקרבן לא אוכל לך וכו' ואח"כ ההיא דקונם אשתי נהנית לי דמשמע בהא ממש דרישא נמי בלא שום שאלה קאמר וא"ש נמי דר"מ לא פליג בההיא דהרי את עלי כאימא וכו' משום דמודה הוא לחכמים דאין מחמירין עליהם מכיון דאין שם דרך שחוק והתול משא"כ בהא דקונם אשתי דאומר לא נדרתי אלא באשתי הראשונה שגירשתי שהוא דרך שחוק והערמה החמיר בדבר וכו' ומכיון דחזינן דכו"ע מודים בההיא דהרי את עלי כאימא משמע דכל הדומה לה דינן שוה לאסור לע"ה ולהצריכו שאלה ובזה ניחא שעיקר דין זאת המשנה הזכירו רבינו בפ"א הל' ח' וכאן בפרק זה ביאר שיש חילוק בין כשיש לפניו ונודר מהם לכשאינן לפניו. ותדע עוד דאם דעת רבינו להצריך שאלה כדבר האסור מאי אריא דנקט בשר חזיר לימא להדיא או הנודר בדבר האסור א"נ כדרכו דרך הקדש לכתוב הכלל ולומר כל מקום שאמרנו שהנודר בדבר האסור מותר היינו דוקא מן התורה אבל מדרבנן ובעם הארץ צריך שאלה כדי שלא יקלו ראש בנדרים גם היה לו להזכיר שאר החילוקים שנשנו באותה משנה נבילות וטריפות וכו' ועוד היה לו להעתיק כלשון המשנה באומר לחבירו חולין שאוכל לך וכו' אלא ודאי נראה שלא נתכוון רבינו לאותה משנה כלל והוא הנראה לענ"ד בכוונת רבינו ולא נאמר שנעלם ממנו סוגיא ערוכה סמוך ונראה לדין זה שהזכיר או שנדחוק לפרש בסוגיא פירוש אחר דחוק ולאין צורך לענ"ד: