מעשה רקח על הלכות כלים ח:י

היתה הטבעת לאדם וכו'. הכנסת הגדולה ז"ל הביא מתשובות הרדב"ז סי' כ"ג שנשאל דמאי שנא גבי סדין שהיה טמא טומאת מדרס ועשאו וילון טהור מטומאת מדרס והשיב ז"ל דהתם נשתנה שם מסדין לוילון משא"כ הכא דממקרה טבעת והשתא טבעת עיי"ש. אך קשה לי טובא בגווה חדא דהיכן מצינו בכי הא לדעתו ז"ל שאין כאן אלא מחשבה דבשביל שנוי השם בלא מעשה אלא ע"י מחשבה גרידא ישתנה הדין הרי סתמא אמרו דמחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה ואף אם נודה לו בזה מ"מ שאני ושאני דהכא גבי טבעת אין כאן אלא מחשבה גרידא ולכך אינה מועילת להוציאה מידי טומאה כמ"ש רבינו להדיא בפרק עשירי ע"פ הכלל שהקדים משא"כ סדין דעשאו בידים וילון כמ"ש רבינו פכ"ג הל' י' וז"ל סדין שנטמא מדרס ואח"כ עשאו פרכת טהור מן המדרס ומאימתי היא טהרתו ממדרס משיקים בו הלולאות שהוא נתלה בהם כשאר הפרוכות ע"כ וכן הוא לשון המשנה דכלים פרק כ' וכ"כ להדיא הרע"ב ז"ל שם וז"ל ודוקא שעשה בו שנוי מעשה אבל מחשבה אינה מוציאתן מידי טומאה שהיו ראוין לה ע"כ וכבר ידוע המחלוקת בין פי' רבינו להר"ש ז"ל כפי מה שהבין התוס' יו"ט ז"ל דלמר ראוין לטומאת מדרס קאמר ולמר בנטמאו ויותר תמיהא על הכנה"ג ז"ל שהרכיב דברי הרדב"ז ז"ל על דברי רבינו ומתוך דברי רבינו הדבר מבואר כשמש דהכא איכא מעשה והתם אין כאן אלא מחשבה: