מעשה רקח על הלכות תלמוד תורה ז:יג

מי שנידוהו בפניו אין מתירים לו אלא בפניו. מלשון רבינו משמע דאם התירוהו שלא בפניו אינו מותר דאם לא כן הוה ליה לומר מתירים בפניו דהוה משמע לכתחילה דוקא וכ"כ התוספות שם לפירוש שני וכ"כ הרא"ש בשם יש מפרשים וכן נראה מפי' רש"י ז"ל אמנם הרא"ש והר"ן ס"ל דבדיעבד מותר וכלשון רבינו כתב הרי"ף פרק אלו מגלחים ופי' הר"ן דבדיעבד שפיר דמי:

אין מתירים לו אלא בפניו. הכי איתא בפ"ק דנדרים דף ז' וכתב הר"ן ז"ל דכיון שנידוהו בפניו אלים נידויו ולא מעקר אלא בפניו כדאמרינן כל מלתא דאיתעבידא בי עשרה צריכא בי עשרה למשלפא ע"כ וקשה דהא קיימא לן זכין לאדם שלא בפניו וההיא דכל מלתא וכו' היינו לענין המנין דכיון דאלים כחיה דהוו עשרה בעינן עשרה דוקא משא"כ הכא מהטעם האמור וכבר הר"ן גופיה כתב על זה ולא נהירא אלא טעמיה דמלתא משום חשדא דאי מתירים לו שלא בפניו פעמים שיתירוהו והמנודה לא ידע וכשלא ינהגו בו נידוי יבא לחשדא אבל כשנידוהו שלא בפניו ליכא חשדא שאף הוא סובר שמא התירוהו שלא בפניו גם כן ע"כ והרא"ש ז"ל כתב דהטעם דכמו שנידוהו בפניו צריך לכבדו בפניו וכו' ע"כ ולא שייך בזה זכין לאדם שלא בפניו דאפשר דלא ניחא ליה כנ"ל ודמיא לההיא דעירובי תחומין דאין מערבין לאדם אלא מדעתו דדילמא לאידך גיסא ניחא ליה. והרשב"א ז"ל סימן תש"ג הביא דעת השואל שכתב הטעם כדי שיתבזה ויהיה זה לכפרה לכל ענשו וכו' והוא ז"ל כתב טוב טעם ודעת אמרת אבל אינו לומר בזו וכו' אלא הטעם מפני החשד וכו' ע"כ:

כשבזוהו או חרפוהו בסתר. נראה דכל שלא היו שם רבים לעולם מקרי צנעא וכדמוכח מעובדא דר' יהושע בן לוי שהזכיר מרן ז"ל דשלח ליה שלשה זמנין ולא אתא הרי דהיה ע"י שליח ואפי' הכי מיקרי צנעא שהרי מחל לו ואפשר דפרהסיא דהכא הוו עשרה דוקא דומיא לההיא דיהרג ולא יעבור שכתב רבינו פרק י"ב מאיסורי ביאה ופ"ה דיסודי התורה עיי"ש: