מעשה רקח על הלכות תלמוד תורה ה:א

כשם שאדם מצווה וכו' עד ואחר כך משיב אבידת רבו. כתב מרן כ"מ וז"ל דהא במתניתין סתם רבו אמרו והיינו ודאי רבו מובהק דאלו שאינו מובהק אינו נקרא בשם רבו סתם ע"כ ולכאורה קשה טובא דהרב פר"ח או"ח סימן תע"ב הוכיח דסתם רבו הוי שאינו מובהק מההיא דסוף פרק היה קורא שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שגדול ממנו בחכמה ובמנין וכן בפ"ב דיומא ובר"פ היה קורא ובפ"ב דסוטה יעו"ש ובספר קול בן לוי ז"ל הקשה גם כן מההיא דפסחים דף ק"ח אמר אביי כי הוינא בי מר זגינן אברכי דהדדי כי אתינן לבי רב יוסף אמר לן לא צרכיתו מורא רבך כמורא שמים מתיבי עם הכל אדם מיסב ואפילו תלמיד אצל רבו כי תניא ההיא בשוליא דנגרי וכתב הרא"ש ז"ל ואפילו אינו רבו מובהק מדלא מוקים ברייתא אלא בשוליא דנגרי ומרן ז"ל פסק כן בספרו הקצר ומדברי הרא"ש כמבואר בב"י סימן תע"ב ע"כ ותו קשיא לי מההיא דדוד שקראו לאחיתופל רבו על שלמד ממנו ב' דברים בלבד הרי דאף רבו שאינו מובהק רבו סתם איקרי ואפשר דכוונת מרן לומר דבהך עניינא סתם רבו הוי מובהק דשייך ביה טעמא דהביאו לחיי העולם הבא דאלו רבו שאינו מובהק לא מקרי הביאו וכו' וכמ"ש הכ"מ ז"ל בסוף לשונו שם תדע עוד דאביו עכ"פ חייב ללמדו מקרא וכו' ואפ"ה לא מקרי הביאו לחיי העולם הבא. עוד כתב מרן דבמשא שאין שם אבידת גוף ולא אבידת ממון רק להניח לו מעצבו הו"ל ככבוד לחוד וכו'. וכתב הרב לח"מ ז"ל דגבי הנחת משוי אית ביה סכנה כדכתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות רוצח וז"ל השונא שנאמר בתורה וכו' ואף על פי שעדין לא עשה תשובה אם מצאו נבהל במשאו מצוה לטעון ולפרוק עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים וכו' ע"כ ונראה דמרן דס"ל דבנידון דידן ליכא סכנה כלל ואפי' אבידת ממון היינו משום דהתם שאני דאיירי כשהולך בדרך ובהמתו טעונה שאם שהה איכא סכנה דגנבי וכמ"ש פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ב) דאפשר דאדהכי והכי אתו גנבי ושקלי כל מאי דאיכא בהדיה וס"ל לרבינו דמתוך שאין אדם עומד על ממונו שיטלוהו אפשר שיבא לידי סכנת נפשות והכי דייקי דבריו שכתב שמא ישהה בשביל ממונו וכו' אבל הכא איירי שאביו ורבו נושאים משוי הם בעצמם כמ"ש ולשון מניח ג"כ שכתב רבינו מורה ג"כ שהמשוי הוא עליהם ובהכי ליכא סכנה ותו דהתם אם אינו מסייעו אפשר דליכא אחר שם ופשיטא שיסתכן משא"כ הכא דאינו אלא קדימה ואחר זה יעסוק באחרת וליכא סכנה כלל. ולקושיית מרן על רבינו ממתניתין וממ"ש פי"ב מהלכות גזילה ראיתי להרב בעל אסיפת זקנים [שטמ"ק] שם שכתב בשם מורי הרב ז"ל דאפשר דרבינו בתחילה היה גורס כגירסת הספרים שלנו ושוב חזר לגירסת הרי"ף שהיא הנכונה וכ"כ התוס' יו"ט ז"ל:

מצווה בכבוד אביו וכו' כך הוא חייב. אפשר שדקדק ז"ל בשינוי הלשון ממצוה לחיוב שכבר ידוע דכיבוד אב ואם היא מהשכליות ואפילו הכי צוונו הקב"ה על זה כדי שנקבל שכר מצד המצוה אמנם ברב כתב לשון חיוב דמשמעותו יותר ממצוה כמ"ש פ"ה דשבת והיינו נמי מ"ש יותר מאביו ומהטעם שהזכיר ז"ל ועיין להט"ז יו"ד סימן רמ"ב:

מביאו לחיי העולם הבא. איכא למידק מכיון שאביו הוא הגורם העיקרי מצד שהוא שוכר לו המלמד למה לא יקרא גם הוא מביאו לחיי העולם הבא ואפשר ע"פ מ"ש רבינו פ"א דתורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר וכיון שזה הוא עיקר המביאו לחיי העולם הבא דתורה שבכתב לבד הויא תורה חתומה להכי דוקא רבו מביאו לחיי העולם הבא על ידי הפירוש. שוב מצאתי להרמ"א יו"ד בשם ספר החסידים ז"ל שכתב שכל אלו הדינים לא איירו אלא כשרבו מלמדו בחינם אבל בשכר אביו קודם לכל דבר וכו' ע"כ והוא קרוב למ"ש וק"ל:

אף על פי שאינו שקול. במה שיש לדקדק בזה עיין למרן והרב לח"מ ז"ל ועיין עוד בש"ות מהר"ם טראני סי' ס"ג:

ואין לך כבוד גדול. במה שיש לדקדק בזה עיין להט"ז יו"ד ז"ל.

מורא רבך כמורא שמים. ובכלל המורא הוי גם הכבוד ממילא וק"ל: