מעשה רקח על הלכות מעשר ז:ה

המלוה מעות וכו'. משנה בגיטין דף ל' ובגמרא מוקי לה רב במכרי כהונה ושמואל אמר במזכה להם ע"י אחרים עולא אמר הא מני רבי יוסי היא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה כולהו כרב לא אמרי במכרי לא קתני כשמואל לא קאמרי במזכה לא קתני כעולה נמי לא אמרי כיחידאה לא מוקמינן ע"כ ופי' רש"י עשו את שאינו זוכה כזוכה במקומות הרבה עשו כן לר' יוסי בהנזקין עני המנקף בראש הזית ומצודות חיה ועופות ומציאת חרש ובבכורות כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ובגמרא דשנים אוחזין השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו דאע"פ שאין זכיה לקטן עשאוהו כזוכה ובכולן י"ל מפני תקנה עשו עכ"ל. ורבינו כאן לא פסק כר"י אמנם בההיא דשוכר את הפועל פסק כוותיה בפ"ד דמתנות עניים הל' י"א משום דשמואל פסק כוותיה התם וגם בההיא דכל שחליפיו ביד כהן וכו' פסק כר"י בפ"ט דהל' בכורים הל' ג' ואילו בפ"ו דהל' גזלה הל' י"ב וי"ג גבי מצודות חיה ועופות וכו' פסק דלא כר"י וכן שם פי"ז הל' י"ב גבי מציאת חרש שוטה וקטן פסק דלא כר"י וגם בפ"א דזכיה ומתנה הל' ג' וכתב שם מרן דפסק כת"ק נמצאו דברי רבינו סתרי אהדדיה ועל כרחין יש לנו לומר דרבינו מחלק בין הנך תרתי דהיינו דין הפועל ודין ספק בכור לאינך כולהו וכן מצאתי למרן ז"ל פ"ט דהלכות בכורים אלא ששם לא הזכיר אלא ההיא דבכורות ודבב"מ וזה גרם להרב לח"מ ז"ל שבפ"ה דהלכות בכורות הקשה על מרן מהא דאמרו בגמרא דגיטין הא מני ר' יוסי היא דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה והיכא אמרו ר"י אם לא באחד משני מקומות הנזכרים בב"מ ובכורות והיכי מצית למימר דיש לחלק בין ההיא דכל הגט לאינך ע"כ.

והן אמת שכן נראה מדברי התוס' ז"ל שם ובב"מ ובבכורות שלא הזכירו אלא אינך האמנם רש"י ז"ל שם הזכיר שם באותו מקום אינך דפרק הנזיקין דמציאת חרש שוטה וקטן ומצודות ועני המנקף וכו' אשר לפי דבריו צדקו דברי מרן ז"ל אלא שקיצר בדבריו מפני שסמך על המעיין כמבואר גם החילוק שיש בין אינך תרתי לאינך כולהו נראה שהוא מבואר דלא אמרינן עשו את שאינו זוכה כזוכה אלא במציאות דבעידנא דזכי הא זכי נמי האיך דהיינו שיש שייכות וטעם לזכיה זו משא"כ כשקדם זה לזה לא אמרינן הכי דגבי בכור בעידנא דיהב ליה להכהן הספק בההיא שעתא גופיה זכי האיך באחר דהיינו חליפין כמ"ש רש"י והתוס' וכן גבי פועל בעידנא דזכי האב בחלק השדה בההיא שעתא אנו מזכין לבן בלקט שכחה ופאה (ועוד משום דעניים גופייהו ניחא להו בהכי כמ"ש התוס' ז"ל בבכורות) משא"כ במלוה מעות דבעידנא דהלוום אכתי לא מצי זכי הכהן ולא העני בחלקו דהיא גופא התקנה שתיקנו לתועלת הכהנים והעניים להחיותן בזמן שאין המתנות מצויות בהא לא אמרינן שעשו את שאינו זוכה כזוכה דאין כאן כי אם תקנה גרידא והיינו טעמא דבהנהו דבפ' הניזקין דלא פסקינן כר"י משום דאין הדבר תלוי באחר כלל כי אם באדם לבדו וכעין תירוץ זה של מרן ז"ל תירץ הפר"ח יו"ד סי' ס"א ס"ק ל"א וספר לחם יהודה וספר בתי כהונה ז"ל אלא שהעמיק הרחיב בדבר אמנם במה שאנו מסבירים החילוק הנ"ל בהטעם האמור יתיישב הכל דכיון דשמואל לא פסק כוותיה דרב אלא בההיא דפועל אין לו לפסוק אלא דומיא דידיה ומכ"ש דאינך דפרק הניזקין אמרו עליהם בפ' כל הגט דיחידאה היא ומינה אנו למדין דודאי לית הלכתא כוותיה דר"י בהנהו ועם האמור ניחא לן מ"ש הרב בתי כהונה על רבינו דהיכי פסק דלא כר"י הא קי"ל בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ו) דהלכה כר"י אפילו מחביריו עיי"ש ואין זה קושיא דכיון שבגמרא העידו דיחידאה הוא דהיינו בההיא דפ' הניזקין כנ"ל מעתה נפל הכלל בזו דהכי קים להו לסתם תלמודא דבהנהו אין הלכה כר"י וכההיא דאמר רבא בפ' כל פסולי המוקדשין אין הלכה כר"י ופריך פשיטא ומתרץ משום דסד"א ר"י נימוקו עמו קמ"ל: