מעשה רקח על הלכות גניבה ט:א

כל הגונב נפש אדם וכו'. בשו"ת מהר"ר בצלאל [אשכנזי] סי' ל"ט הביא לנו דין מחודש, שנשאל למה כתוב לא תגנוב בגונב נפשות היה ליכתב לא תגזול, דהא קיימא לן סתם גניבה שלא מדעת בעלים וסתם גזילה מדעת בעלים, (והוי) [וכאן הוי] מדעת בעלים דהיינו הנגנב עצמו, והעולה מכלל תשובתו היא דמה שהקפידה תורה אינו אלא בגונב דרך נסתר דנמצא שהוא אבוד, משא"כ בגזול דרך חזקה כיון שהוא בפרסום לפני אחיו הרי אינו אבוד דעשויין בעלי זרוע ליפול ועכ"פ יפדוהו הרי אינו אבוד, והביא ראיה מדברי רבינו שכתב לקמן אין הגנב חייב מיתה וכו' משמע להדיא דדוקא בשגנבו וכו', ואינו ענין כאן הא דמרוב בעלי הגניבה אינו בעל, ובעליו הם אחיו ואביו וקרוביו שהגנב משם עיי"ש, ולענ"ד דכבודו במקומו מונח, ואם איתא הוי ליה לרז"ל להשמיענו דין זה להדיא, דלא הקפידה תורה אלא על הגונב בסתר אבל הגוזל בגלוי אינו חייב כלל אף שנשתמש בו ומכרו, ותו דהיכי נימא דאביו ואחיו היינו בעליו, דבעלים לא מקרי אלא בדבר שהוא קנוי להם לגמרי, כגון בגדים וכלים או עבדים, אבל מצד קורבה שיקראו בעלים מנא ליה, ותו דנסתייע מדברי רבינו שכתב אין הגנב חייב וכו', משמע להדיא דדוקא בשגנבו אבל וכו', ואיני יודע מאי אולמיה מדברי רבינו אלו מהפסוק עצמו וכל הברייתא שהובא שם בפרק הנחנקין, דכולהו בגניבה מתנו, ותו במה שחילק בין גנוב לגזול שזה אבוד וזה אינו אבוד, דהרי דרשו ז"ל והביא רש"י ז"ל כי ימצא בעדים והתראה, וכאן דאיתא עדים והתראה הרי אינו אבוד, גם דרשו ז"ל ונמצא בידו קודם מכירתו בעדים, וכיון שכן הרי נתפרסם ע"י העדים ואיך יקרא אבוד, ותו דאמאי לא נימא דעד כאן לא אמרו סתם גניבה שלא מדעת בעלים אלא בדבר שאין בו דעת, כגון בח[פצים] כלים ובגדים שתלויים בדעת בעלים, ובהו שייך החילוק דגניבה לגזילה, אבל המין האנושי שיש בו דעת אין שייך חילוק זה, דהיינו גניבה היינו גזילה, ותו דכיון דרבי קרא אף אם גנב קטן בן יומו וגדול ישן שאין בהם דעת כלל, שפיר שייך בהו לשון גניבה, וההיא דמאחיו לא מכרעא דגזירת הכתוב כך היא, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל עיין עליו.