מעשה רקח על הלכות גניבה ב:ח

שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה וכו'. דין זה הוא משנה בבבא קמא דף ע' [ע"א] השוחט ונמצאת טריפה, השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ד' וה', ור' שמעון פוטר, ובגמרא אוקמיה כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרו בפנים, הא לאו הכי [לא] מחייב תשלומי ד' וה', דמכי שחט בה פורתא אסרה, אידך לאו דמריה קטבח, ורבינו סתם הדברים, ולא ידענו טעמו, גם בפירוש המשנה כתב, וז"ל: וכבר ביארנו פרק ב' ממסכת קדושין, שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה. אבל לפי שאיסור זה מדרבנן הוא, השוחט חולין בפנים חייב בתשלומי ד' וה' לרבנן, ואין הלכה כר' שמעון ע"כ. ושם בקדושין, הביא הדרשה דלכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכלבים ואין אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה, וכו' ע"כ, משמע דאיסורן מדאורייתא, והכי נמי משמע התם תו בגמרא, דמייתי פלוגתא דר' שמעון ורבנן, במקדש בחולין שנשחטו בעזרה ופטר חמור ובשר בחלב, דר' שמעון אומר מקודשת, וחכמים אומרים אינה מקודשת, ופריך, אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר' שמעון לאו דאורייתא, ורמינהו וכו', ומוקי לה בשחט ונמצא טריפה ע"כ, וכו', אלמא לר' שמעון חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וכל שכן לרבנן, ואיך כתב רבינו בפרקין דאיסור זה אינו [אלא] מדרבנן, ומכח הך סוגיא דקדושין וההיא דכסוי הדם דמשמע מינייהו דלר' שמעון וכל שכן לרבנן דהוי דאורייתא, הכריח הכסף משנה ז"ל בפרק ב' דהלכות שחיטה דין ג', דאמה שכתב רבינו [שם] דהשוחט חולין בעזרה מכין אותו מכת מרדות, היינו מפני שלא נאמר בהם לאו, ולעולם הוי דאורייתא גם לדעת רבינו עיי"ש, והאמת שכן משמע מדברי רבינו שם בהלכות שחיטה, דבפרק י"ד [הלכה י'] פסק בהשוחט ונמצאת טריפה או חולין בעזרה או שנגמר דינן לסקילה או נתנבלה בידו, דפטור מלכסות, דכולהו הוו דאורייתא, ועיין מה שכתב בפרקין ובפירוש המשנה, נראה דהוי דרבנן, והוי מילי דמרפסין איגרא וצ"ע טובא, ועיין עוד להרב עצמות יוסף ז"ל דף צ"ג.