מעשה רקח על הלכות תמורה ג:א

תמורת הפסח וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל דפסק כר' זירא ולא ידעתי למה דלכאורה משמע דהלכתא כרבה ע"כ והקשה עליו הרב לח"מ ז"ל דרבינו פ"ד דקרבן פסח גבי מי שאבד פסחו וכו' כתב שם מרן גופיה דפסק כרבה עיי"ש ונמצאו דברי רבינו ודברי מרן ז"ל סתרי אהדדי וצ"ע ע"כ והיא קושיא גדולה ועצומה. אך לענ"ד דהאמת נראה דרבינו פסק כרבה וכמו שהכריח שם מרן ז"ל דהיינו לענין פסח שאבד ונמצא אחר שהפריש אחר וכן תמורתו ששוה לו שזהו מחלוקתו של רבה ור"ז וכאן רבינו קעסיק בענין תמורת הפסח עצמו לבדו דנראה דלכו"ע בעיקר הפסח יש בו שינוי לענין התמורה בין קודם זמנו לזמנו הראוי דהיינו אחר חצות ואגב שלימדנו להועיל בדין זה כל הקרבנות דשייך בהו תמורה ודלא שייך הוצרך להשמיענו דין תמורת הפסח עצמו ולא איירי הכא לענין אבוד דמתני' דזה כבר ביארו עם כל פרטיו בהלכות קרבן פסח ותדע דטעם רבה אינו אלא משום דנראה ונדחה וזה לא שייך אלא באבד והפריש אחר ונמצא הראשון דשייך נראה ונדחה וכמ"ש רש"י ז"ל משא"כ באין כאן אלא פסח אחד דודאי אין שייך חילוק דקודם שחיטה לאחר שחיטה ודו"ק כי נראה נכון ואמתי: