מעשה רקח על הלכות תמורה א:יז

המימר בכלאים וכו'. הקשה הרב לח"מ ז"ל דכיון דרבינו פסק דאלו אין בהם קדושה כמ"ש פ"ג דאיסורי מזבח מאחר דאין קדושין איך מקדישין ובשלמא גבי טרפה ויוצא דופן משכחת לה במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה אבל טומטום ואנדרוגינוס לא משכחת לה [אלא] בולד וכבר פסק לעיל דאין ולד עושה תמורה וכו' עיי"ש ותירץ דרבינו לישנא דמתני' נקט עיי"ש. ולענ"ד נראה דאין זה קושיא בפסקיו של רבינו שהרי באומר ידה או רגלה אף דבפט"ו דמעשה הקרבנות פסק דאינו קדושה אפ"ה איצטריך לאשמועינן גם גבי תמורה כמ"ש בדין הקודם ה"נ לא שנא ולכוונה זו נראה שדקדק רבינו לכתוב ולפיכך אינו לוקה משום דהוה סלקא דעתא דכיון דסוף כל סוף המיר בהמה בבהמה ועבר אמימרא דרחמנא אף דלא תפיס קדושה לילקי מ"מ קמ"ל דלא: