מעשה רקח על הלכות מכירה ט:ז

בארבעה פרקים בשנה וכו'. משנה בחולין דף פ"ג [ע"א], ובעי תלמודא והא לא משך, ומוקים לה רב שמואל ב"ר יצחק כשזיכה לו ע"י אחר דזכין לו לאדם שלא בפניו, ור' יוחנן מוקים לה בהעמידו דבריהם על דין תורה, והרי"ף ורבינו פסקו כר' יוחנן, אמנם הרב בית יוסף חו"מ סי' קצ"ט הביא מהרבינו ירוחם ז"ל שפסק כתרי לישני, וכתב הב"י דר' יוחנן לא פליג ארב שמואל בר יצחק עיי"ש, ובהכרח אף דר' יוחנן לא פליג ארב שמואל ב"ר יצחק, רב שמואל ב"ר יצחק פליג עליה, דנתינת מעות לחוד לא מהני, ובזיכה ע"י אחר דהיינו שמסר השור לאדם אחר כדי שיזכה בו להלוקח כמו שכתב רש"י ז"ל, לא בעינן נתינת מעות דזו היא משיכתו ובה מודה ר' יוחנן, אלא דדחיקא לי[ה] מלתא לאוקמי מתניתין דוקא בשזיכה ע"י אחר, ומסתברא דכל זה לדעת רבינו ירוחם ז"ל, אבל לרבינו והרי"ף ז"ל שם ר' יוחנן פליג ארב שמואל ב"ר יצחק כמבואר.

כדי ליתן לו בשר כשישחוט וכו'. דע שרבינו בפירוש המשנה כתב, ואין הטבח יכול לומר הא לך מעותיך ואני אקבל מי שפרע וכו', ע"כ, ולא ידעתי מאן דכר שמיה דמי שפרע בדין זה, כיון שלא מכר לו אלא על תנאי כשישחוט והרי לא שחט, אם לא שנאמר דכלפי הכוונה קאמר דכוונתך לצורך המועד דוקא וכשישחוט [הבהמה] עד אותה שעה, ולעולם דבעי למשחט ערב יום טוב דוקא.

לפיכך אם מת השור מת ללוקח. פירוש רש"י ז"ל, ומפסיד הדינר ע"כ, נתכוון ז"ל דלא נימא שיתחייב בדמי כל השור, אך פשט לשון המשנה לא משמע כן דלשון מת ללוקח משמע כולו, ואין זה פלא כיון שנחייב הטבח בכולו בשביל הלוקח דין הוא שיתחייב הלוקח ג"כ בדמי כולו, אך לפי האמת זה אינו דזו תקנת חז"ל היא, והלוקח יאמר אי אפשר בתקנה זו דבשביל דינר אחד אתחייב במאה, אך עדיין יש להסתפק כיון דמוקמינן ליה להך שור ברשות לוקח, אם שחטו ונטרף מהו מי מצי מוכר אומר לו כיון שהשור היה באחריותך טול מבשרו כמות שהוא, או דילמא מצי לוקח לומר לו אני על בשר טהור ומותר נתתי לך מעותי, והכי מסתברא.