מעשה רקח על הלכות מכירה י:א

מי שאנסוהו עד שמכר וכו'. לשון הגמרא בבבא בתרא דף מ"ז [ע"ב], תליוה וזבין זביניה זביני ורבינו הוסיף ולקח דמי המקח, וכן פירש רש"י [צ"ל רשב"ם] ז"ל שם, ומשמע דאם לא לקח דמי המקח לא גמר ומקנה, ונפקא מינה למקנה דלא נקיט מידי, וזו היא דעת הרשב"א ז"ל והתוספות שם ד"ה אמר רבא וכו', שכתבו דדוקא במכר אבל מתנה תליוה ויהיב לא הויא מתנה וכו' עיי"ש. אך קשה דרבינו פסק לקמן הל' ג' וכתב, במה דברים אמורים במוכר או בעושה פשרה, אבל במתנה או במחילה אם מוסר מודעא קודם וכו', הרי המתנה בטלה ע"כ. הרי דגם במתנה או מחילה אם לא מסר שום מודעא מתנתו ומחילתו קיימת אף שאין שם דמים כלל. וגם בפשרה שדימה אותה למכר לא התנה דלקח שום דבר בעת האונס, וגם מדברי הרב המגיד ז"ל שכתב, דרבינו מפרש ארצי ולא ארצי בעדים ולא בעדים וכו', משמע דעכ"פ היה שם נתינת מעות, אבל היכא דהקונה מודי שעדיין לא נתן לו המעות משמע דלא גמר ומקנה, וכיון שכן תקשה ממתנה ומחילה, גם מדברי הרב כסף משנה ז"ל מוכח דבעי נתינת מעות ממה שחילק בין גזלן שכתב רבינו פ"ט דגזילה, לאנס סתם עיין עליו. על כן נראה פשוט דמה שכתב רבינו לקמן במה דברים אמורים במוכר או בעושה פשרה וכו', לא קאי אריש דינא דהיינו אמי שאנסוהו וכו', אלא אדסמיך ליה דוקא קאי שהוא דין המודעא, דבמתנה לא בעינן שיהא אנוס, ואין שייך שיכירו העדים באנסו. ודע דהרב לח"מ ז"ל נתקשה בדברי רבינו והרה"מ ז"ל מהסוגיא דפרק הכונס (בבא קמא דף ס"ב), דמשמע מינה שיש חילוק בין אמר רוצה אני ללא אמר, וכבר האריך הרב ז"ל בפרק ד' דהלכות אישות [הלכה א' עיין עליו], וכבר כתבתי הנראה לענ"ד בפ"א דהלכות גזילה, עיי"ש.

ולקח דמי המקח. מדלא כתב ולקח כל דמי המקח, משמע קצת דאף שלא קיבל אלא מקצת המעות, אי נמי דהכריחו למכור בזול אפ"ה קנה, ויש להכריח כן מהסוגיא דפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ח) [ע"א] דפריך ולרב ביבי דמסיים בה משמיה דרב נחמן, קרקע אין לו מעות יש לו מאי איכא למימר, ומתרץ רב ביבי מימרא היא ומימרא לרב הונא לא סבירא ליה ע"כ, ואם יש לחלק בין קיבל מקצת המעות לכולן אי נמי בהכריחוהו למכור בזול, אמאי דחי למימרא דרב ביבי בשתי ידים, לימא דההיא בקיבל מקצת אי נמי במכר בזול, אלא ודאי דאין לחלק בהכי דכל היכא דקיבל מעות גמר ומקנה, ומכל מקום אין דבר זה מוסכם מהפוסקים עיין להטור והרב בית יוסף חו"מ סי' ר"ה, ומהריב"ל חלק ג' סי' כ"ט ומהר"י הלוי סי' ס"ז ושו"ת מנהיר סי' כ"ג.

שמפני אונסו גמר ומקנה וכו'. כבר הוכחנו דכוונת רבינו דוקא שקיבל המעות דמכיון שקבלם גמר והקנה אותו דבר, אבל אם לא קיבל מעות לא הקנה כיון שלא מכר אלא מפני האונס, וראיתי להמשנה למלך ז"ל שכתב, דמדברי המרדכי פרק הנזקין במעשה דיהודים שדחקו וכו', נראה דסבירא ליה למהר"ם דבאונס דמיתה אמרינן אגב אונסיה גמר ומקנה אע"ג דלא יהיב דמי, וכן כתב בפסקים וכתבים [תרומת הדשן ח"ב] סי' ע"ג, אך קשה מהא דאמרינן פרק רבי עקיבא ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם הר כגיגית, אמר רב אחא מכאן מודעא רבא לאורייתא וצ"ע עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין חדא, דתיקשי ליה הך קושיא אגמרא דפרק הניזקין (גיטין דף נ"ה) [ע"ב], שאמרו שם דגזירה קמייתא דגזר טיטוס הרשע כל דלא קטיל ליקטליה, ופירש רש"י כל דלא קטיל, ישראל כל היכא דמשכח ליה, ליקטלוהו, הילכך אגב אונסיה כי אמר ליה שא קרקע זו והניחני אקנייה ניהליה בלב שלם, וקיימא לן תליוה וזבין זביניה זביני ע"כ, והרי התם לא שייך נתינת דמים דליקטלוה קאמר, ותו תמהתי איך הקשה על דברי המרדכי דפרק הניזקין מהא דפרק רבי עקיבא, כאילו לא ראה הרב בית יוסף ולא ידע דרשה זו, הרי שם באותו ענין עצמו הביאה והביא ג"כ דברי רב אחא דקאמר עלה מכאן מודעא רבא לאורייתא, אלא ודאי דלא אמרה הרב אלא כגון ההיא דסקריקון שהמיתה היתה ודאית, שהרי ההורג היה מתחייב בנפשו אם לא היה הורגו, ובהא ודאי אמרינן דגמר ומקני בלב שלם ונפש חפיצה, דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, משא"כ בההיא דפרק רבי עקיבא דאין שם שום ודאות דחנון ורחום הוא, ודבר זה מתבאר על נכון גם מדברי הפסקים וכתבים שהביא הרב ז"ל, שהרי כתב שם וז"ל: דאדרבא משום דהוה אונס מבורר בלי ספק להריגת נפש חלה השבועה דאגב אונסיה גמר ומקני כההיא דסקריקון וכו' ע"כ. הרי ממקום שבא המל"מ ז"ל נלמד ישוב הענין ואמיתותו. הן אמת דהרב בית יוסף סי' ר"ה והביאו הרב [מל"מ] פ"ב דגירושין ה"כ, הקשה מההיא דסקריקון דגזירה קמייתא קנה אגב אונסיה, וגבי מתנה אמרינן תליוה ויהיב לא הויא מתנה ומאי שנא, ותירץ דהתם לא אנסו על הקרקע אלא היה רוצה להרגו, והיה אומר לו שא קרקע זו ואל תמיתני, אבל היכא דאונסו על הקרקע עצמו היכא דליכא דמים לא גמר ומקני עכ"ל. אף שהחילוק הוא נכון ומבורר, לא היה צורך לזה שכבר נתבאר דההיא דסקריקון שאני שהיתה המיתה ודאית בלי ספק.