מעשה רקח על הלכות מכירה ז:ט

ולא נתן הרי זה ממחוסרי אמנה וכו'. פשטן של דברים אין רוח חכמים נוחה הימנו אבל מי שפרע ליכא וכמו שכתבו ז"ל. וראיתי להכנסת הגדולה חו"מ סי' ר"ד בהגהת הטור אות כ"א שכתב בשם הר"מ רקנטי ז"ל, שכתב דבמתנה מועטת קאי עלה במי שפרע ולא חילק בין מחוסר אמנה ומי שפרע ע"כ, ולכאורה הדבר תמוה דהרי הסוגיא דפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ח) [ע"א] מוכח להדיא דבמחוסרי אמנה אין בה מי שפרע, ובפרט דקיימא לן דמילט לייטינן ליה ולא שבקת חיי וכו', עוד הביא הרב שם אות י"ח משם מהר"ם ז"ל, דמותר לקרותו רשע עיי"ש, ואפשר דלמדה הרב ז"ל מההיא דתנן, עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע והוא בכלל העובר על דברי חז"ל. ודע שהבית יוסף שם בסוף הסימן כתב וז"ל: וכתב הרי"ף ירושלמי, ר' יעקב בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו מותר לחזור בו אלא בשעה שאומרה צריך לומר בדעת גמורה, רב מפקיד לשמעיה אימת אימר לך תתן מתנה לבר נש אי הוא מסכן הב ליה מיד, ואי עתיר אימליך בי תניינות, וכתב הרמב"ם ירושלמי זה בפ"ז מהלכות מכירה עכ"ל, והדבר תמוה דהיכן מצא בדברי רבינו דין זה של הירושלמי, הרי רבינו לא חילק בין עני לעשיר כלל, ותו קשה לי דכיון שהזכיר זה הירושלמי בשם הרי"ף, וכתב דהרמב"ם הביאו משמע שכן הלכה, מכל שכן שאין שם חולק, וכיון שכן למה לא ביארו הוא עצמו שם בשו"ע, שלא העתיק אלא דברי רבינו כדמותן כצלמן, גם הרמ"א ז"ל לא הגיה כלום, והוא תמוה.

והנה בשו"ת מהר"ם אלשיך ז"ל סי' קכ"א דקדק בלשון רבינו שכתב

מי שאמר לחבירו דמשמע חבירו דוקא, אבל אם המקבל הוא עני קנה, אפילו מתנה מרובה קנה מדין צדקה ונסתייע מדברי הירושלמי הנ"ל עיי"ש, ולענ"ד רחוק הוא להעמיס כל זה ולומר שזו היא כוונת הבית יוסף ז"ל, ותו דחבירו אינו אלא שלא עשאו שליח כדאיתא בקדושין דף נ"ט [ע"א], ומצאתי בהגהות מיימוניות בפרקין שהביא זה הירושלמי בשם הרי"ף ואולי שזאת כוונת הב"י והסופרים הם שטעו.